איך לשכוח להבה תאומה חלק 2

בחלקו הראשון של הדיון ראינו שבמקרים של 'הפרת חוזה' ע"י הלהבה התאומה, הגיוני ונכון להתנתק ולהתרחק.

לקריאה: להבות תאומות: הפרת חוזה-נשמה  (חלק 1)

אך עדיין נותרה השאלה, איך?

דיאטה

הצעד הראשון בתהליך הגמילה הוא הבחירה. קבלת ההחלטה. הרגשתי את הבחילה הפנימית, אני מבין שהמצב כפי שהוא לא עושה לי טוב, ולכן אני מחליט להעביר את עצמי למסלול אחר. החלק המאתגר יהיה לחיות על-פי ההחלטה הזו, באופן רציף ועקבי. לשם כך נצטרך מאמץ מודע והתנהלות יזומה. כמו שדיאטה לא קורית מעצמה, אלא דורשת מאתנו כוונה, התאמת הרגלי-חיים, והתנהגות מכוונת-מטרה, כך גם בגמילה מהלהבה התאומה, נתייחס אל עצמינו כמי שנמצא בדיאטה, נתכונן מראש ונפעל בדרכים שתומכות ב'דיאטה' שלנו.

החלפת מחשבה במחשבה

הדרך המהירה והישירה להיגמל ממחשבות חוזרות על הלהבה התאומה היא החלפת מחשבה במחשבה. זה ירגיש קצת מלאכותי בהתחלה, אך זהו הכלי היעיל ביותר ליצירת הרגלים מנטליים חדשים, שיחליפו את מנגנוני החשיבה האוטומטית שמאפיינים את האובססיה והאהבה הכפייתית של להבות תאומות.

הטכניקה פשוטה: בכל פעם שעולה המחשבה האוטומטית על הלהבה התאומה, מיד מחליפים את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבחרנו והכנו מראש. זה קורה באופן מהיר, יזום ונשלט.  

נדמה לנו שאין לנו שליטה במחשבות שלנו, הן עולות מאליהן, באות וחולפות כמו עננים. זה נכון חלקית, כי מחשבה אכן יכולה לעלות בנו באופן בלתי-רצוני. אך מרגע שעלתה, יש לנו יכולת לשלוט במה שיבוא אחריה. ואפשר להכין את עצמינו לרגע הזה.

כך בחרה רוני לעשות. היא החליטה שבכל פעם שתעלה בה המחשבה על אריאל, היא מיד תדמיין בעיני רוחה איקס אדום ענק, שמפריד בינה לבין אריאל, הודף אותו לאחור, וחוסם לו את הגישה אליה. העלאת התמונה-המחליפה הזו החזירה אותה מיד לפוקוס בבחירה שלה ולאנרגיה הנכונה, כזו שלא מתרפקת על אריאל. רוני הוסיפה לתמונה הזו את המילים: אין גישה. חסום.

החלפת מחשבה במחשבה צריכה להיות מהירה וחדה. אין זמן להיסוסים וחיפושי רעיונות. לכן, המחשבה החדשה צריכה להיות מוכנה וזמינה לנו מראש, בין אם זו תמונה, משפט או דימוי. אנחנו התכוננו לרגע הזה, ידענו שהוא יגיע, בחרנו מראש 'מחשבה מחליפה' ואנו ערוכים ומוכנים להתמודד.

רוני התפלאה כמה מהר הגיעה ההשפעה המיטיבה של הטכניקה הזו. בתוך ימים היא הרגישה שינוי בדפוסי המחשבה שלה, והקלה גדולה.

בית הקברות

טכניקה נוספת, שחבר טוב לימד אותי לפני שנים רבות, עוזרת להיפרד פנימית מדברים שרצינו מאד, ולא יכולים להתממש.

בוחרים מקום כלשהו, אמיתי או דמיוני, בעל משמעות סמלית לנו, או לא. מחליטים שהמקום הזה הוא  עכשיו 'בית הקברות לדברים שלא יקרו'. בוחרים זמן רגוע ומתאים רגשית. בדמיון, עושים טקס פרידה, מעין 'לוויה', ואז 'קוברים' שם את הדבר שממנו רוצים להיפרד.

חלילה לא מדמיינים את מותו הפיזי, אלא רק את סיום הקשר אתו בחיים שלנו. אך אם הדימוי של מוות וקבורה לא נעים לכם, אפשר לדמיין מגרש גרוטאות לדברים נטושים, ולהשאיר שם את כל מי ומה שכבר לא משרת אותנו ואת טובתנו העליונה. אפשר לחזור על הטקס כמה פעמים שנחוץ, ואפשר גם לבחור בדימוי הזה כמחשבה-מחליפה.

סבלנות

ככל שמתרגלים יותר זמן את הטכניקות הללו, יש להן אפקט מצטבר, ומרגישים עוד ועוד התקדמות.

המוח שלנו הרי מורגל בנתיבי מחשבה קבועים, שהפכו למעין 'נתיבי איילון' בראש שלנו מרוב חשיבה חוזרת. עכשיו אנחנו מלמדים את המוח שלנו לפתח כבישים חלופיים. ככל שמתרגלים זאת לאורך זמן, יהפכו הנתיבים החלופיים האלה לנתיבי-איילון החדשים שלנו, והנתיבים הראשיים הישנים יטשטשו מרוב אי-שימוש, כמו כביש נטוש שמתכסה צמחיה ואדמה, עד שנעלם.

חמלה

בשלב הבחילה שמובילה להתנתקות מהלהבה התאומה, הגיוני מאד לשפוט את עצמינו בחומרה על השנים האבודות. איך נתתי לעצמי להיות כ"כ הרבה זמן בקשר כזה??

מותר להצטער על שנים שהעברנו בכמיהה למה שלא התממש, ועל אנרגיה רגשית שנשפכה כמים. מותר והגיוני להתאבל. הצער הזה הוא דלק שמניע את ההשתקמות שלנו, כי אנחנו לא רוצים להמשיך עוד עם הבזבוז. אבל לא כדאי לשקוע בהאשמה עצמית ושיפוט עצמי, מהז'אנר של 'איזה מטומטמת הייתי שחשבתי עליו כל-כך הרבה שנים'. כאן המקום לגייס חמלה כלפי עצמינו ולקבל את האנושיות שלנו, את העובדה שאנחנו לא מושלמים, ועוברים תהליכים שכוללים בתוכם רווחים ומחירים. שילמנו כבר את המחיר, ועכשיו לא נעניש את עצמינו בתשלום נוסף של הלקאה עצמית.

רצון טוב

לסיום יפה ו'עגול' של התהליך, כדאי לאחל רק טוב לעצמי וללהבה התאומה שלי. זה מהווה סגירת-מעגל אנרגטית מצוינת ונקיה, גם אם לא קיבלנו סגירת-מעגל במציאות. רצון טוב ואיחולי טוב לכולם, זו הדרך לוודא שלא נשארים קצוות פרומים מידלדלים, ואין דליפת אנרגיה סמויה.

כשאני מאחלת לעצמי ולכל שאר האנשים רק טוב, אני מעגנת את האנרגיה שלי באור. זהו אחד הסממנים המובהקים של החלמה ואיזון פנימי.  

בקשת עזרה מהמלווים הרוחניים

בניגוד לאיך שאנו תופסים את עצמינו ואת המציאות, אנחנו ממש לא לבד כאן. המלווים שלנו נמצאים אתנו ונכונים לעזור בכל רגע שנבקש מהם. כל מה שצריך לעשות הוא לדבר אליהם בלב. לבקש בתקיפות: בבקשה תעזרו לי להתרחק ולשכוח. תעזרו לי להיגמל, לשחרר את המחשבות. קחו אותן ממני. אני עושה את חלקי, תנו לי תמיכה. קחו את זה ממני. המלווים הרוחניים יכולים לעשות את זה, והם יעשו את זה רק אם נבקש. אין להם 'מנדט' לפעול ללא בקשתנו המפורשת, אך ברגע שמבקשים, הם יפעלו מהר ובעוצמה.

אישה נוספת שליוויתי, והחליטה להתנתק מהלהבה התאומה שלה, סיפרה שכמו רוני, גם היא ראתה בהתחלה מבול של סימנים 'שלו', מה שהקשה עליה מאד להתנתק. באופן אינטואיטיבי היא פנתה בלבה אל המדריכים הרוחניים שלה והתחננה שיבלמו את הופעת הסימנים. הסימנים פחתו בהדרגה, עד שכמעט נפסקו לחלוטין.

איפוס שפת הסימנים

לכל אחד יש את שפת-הסימנים הפרטית שלו. סימנים שביקשנו בעבר מהמלווים הרוחניים שלנו, סמלים ודימויים שקשורים אצלנו לנושא הלהבות התאומות באופן ספציפי, חפצים שמזכירים לנו אותו/אותה/את היחסים בינינו/את העבר המשותף שלנו. וגם מספרי-מלאכים שקשורים לנושא, כמו 11:11 או כל סדרת מספרים אחרת שהדהדה לנו באופן אישי בהקשרים הללו.

כדי שראיית הסימנים האלה לא תמשוך אותנו בחזרה למערבולת הרגשית, חשוב 'לאפס' את היחס שלנו לאותם סימנים ששימשו אותנו בעבר. להחליט שאנחנו 'מוחקים את הלוח', מפסיקים לייחס להם את המשמעות שהיתה להם בעבר, ומתייחסים אליהם בניטרליות.

לדוגמא, נניח שהלהבה התאומה שלי הוא מוזיקאי שמנגן על גיטרה, ועבורי גיטרה היתה סימן שקשור אליו. נניח שביקשתי את הסימן הזה מהמלאכים כתשובה לכל מני שאלות שהיו לי בנושא. הגיטרה עבורי היא סמל שמייצג את הלהבה התאומה שלי ואת המסע שלי איתו. איך אוכל להימנע מראיית גיטרות? לא אוכל להימנע מהראייה עצמה, אבל אוכל להחליט שמעכשיו אני לא נותנת לתגובת-השרשרת הקבועה להידלק ולהיות מופעלת בתוכי. אם בעבר ראיית גיטרה היתה מיד מקשרת אותי תודעתית ללהבה התאומה שלי, כעת אני נמנעת מהתגובה האוטומטית הזאת. מעכשיו גיטרה היא גיטרה, ולא שום דבר אחר.

אם אני רואה גיטרה, אני משתמשת במנגנון החלפת-מחשבות כדי להסיט את הפוקוס התודעתי שלי מהגיטרה ומשמעותה הקודמת. אני לא נמשכת אחר הפיתוי לשקוע שוב במחשבות ותהיות פנימיות שפעם היו עולות בי נוכח הסימן הזה: האם זה סימן שהוא חושב עלי? האם המלאכים רומזים לי משהו לגביו? אני עוצרת בכוח את ההתלקחות המחשבתית הזאת. מסרבת לה. מפנה לה עורף.

פרספקטיבת 'עכשיו'

יכול להיות שלעולם לא נראה אותם שוב ולא נדבר, וזה באמת הסוף. יכול להיות שבעוד כמה חודשים, כשנחשוב שבאמת גמרנו עם זה, דווקא אז הם יחזרו פתאום לחיינו, ונחווה עוד סבב מול הלהבה התאומה שלנו. אין לדעת. אך העיסוק בעתיד רק מחליש אותנו בעת הזאת.

המחשבה הדרמטית של 'לעולם לא נתראה' מעמיסה עלינו משקל רגשי מיותר. בדיאטה הזו אנחנו עסוקים בהווה, כאן ועכשיו. היום טוב לי לשחרר. עכשיו אני ממוקדת בעצמי ובאיכות החיים שלי. מה יהיה בעתיד עם הלהבה התאומה? לא משנה עכשיו. אני מתייצבת היום למען עצמי ולא מעניין אותי כלום מעבר לזה.

מחשבות על העתיד ישאירו אותנו כבולים ללהבה התאומה, כי תודעת-עתיד מאפיינת את שלב האובססיה, את השלב שבו אנחנו חיים בשביל האיחוד שיגיע, ממוקדים כל הזמן במה יהיה ומתי זה כבר יקרה. זהו המקום הרעיל, שם דולפת לנו האנרגיה. לכן חשוב, בשלב הגמילה, להיות ממוקדי-הווה.

להגיד לעצמינו, כפי שהמליצו המלווים של רוני, שאנחנו מחליטים על התרחקות זמנית. אפשר להחליט מראש על כמה חודשים, או פשוט להחליט שאין לנו דד-ליין, אבל כל עוד טוב לנו כך, אנחנו ממשיכים במנוחה הזו.

*

בחזרה לרוני. האם היא הצליחה לשכוח את הלהבה התאומה שלה?

רוני יישמה את הכלים שקיבלה להתרחקות, והתחזקה מאד. בעזרת החלפת-מחשבה היא הצליחה להיגמל ממעגלי המחשבות האינסופיים על אריאל. ההתרחקות ממנו אמנם היתה עצובה וכואבת, אבל העניקה לה שלוה פנימית. עול כבד הוסר ממנה, עול שהיא לא הרגישה עד כמה היה כבד עד שלא השילה אותו.

אמנם גם מתוך החוויה אפשר היה להרגיש כמה היא מתישה ומורכבת, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו מתרגלים למצבים, ובלי שהבחינה, הוא הפך להיות ה'נורמלי' שלה. ואז כשהורידה מהגב את התרמיל, רוני נדהמה לגלות שבעצם, זה היה מאד, מאד כבד.

עבור רוני, הגמילה מאריאל לא היתה אופורית, אלא אפורה. זו לא היתה חגיגת-שיא, אלא שגרה איטית מבורכת, טיפין טיפין. עוד יום, עוד שבוע. שלווה של החלמה ירדה עליה. היא חשבה עליו פחות ופחות. לפגוש אותו במסדרונות בית הספר כבר לא פתח לה פצע, ולא גרם לדימום פנימי. וכעבור כמה חודשים, כפי שחזו המלאכים, היא שמה לב שיש בה אנרגיה חדשה. אריאל עדיין עלה לה במחשבות, אבל זה לא הכאיב לה יותר. הכתם דהה. היא חיה בשלום עם תודעת 'גם וגם': גם לדעת שהיא והוא להבות תאומות, וגם לדעת שכרגע, ועד ולהודעה חדשה, ואולי לתמיד, הם במסלולים נפרדים.

יש מחלות שאפשר לרפא, והן נעלמות מחיינו. ויש מחלות כרוניות. הן לא יעברו לעולם, אבל אפשר ללמוד לחיות איתן בשלום. לחיות לא מתוך תודעת-מחלה, אלא לצדה. בעזרת טיפול נכון, המחלה הופכת לרקע בציור שלנו, והפוקוס הקדמי הוא בחיים עצמם. קשר-נשמה של להבות תאומות הוא קצת כמו מחלה כרונית. לא כי הוא מחלה, אלא כי אפשר לחיות לצדו הרבה שנים, בהתנהלות נכונה ומכוונת, בטוב ובשמחה.