פלג, בן שלושים ומשהו, מתיישב מולי, והחדר מתמלא בכאב שכמו נשפך החוצה מעיניו הטובות, העצובות.
אני לא מבין מה קרה, היינו זוג רגיל לגמרי, בית, ילדים, עבודה, חשבתי שטוב לנו, ופתאום יום בהיר אחד, היא פשוט התהפכה עלי. היא הבינה פתאום שהיא לא אוהבת אותי, ודרשה גירושין מיד. התחננתי בפניה, בואי נלך לטיפול, בואי נעבוד על הזוגיות. היא לא הסכימה, היא רוצה רק גירושין. כאילו שדעתה נטרפה עליה, שלא אכפת לה מהכאב והטראומה שהיא גורמת לי ולילדים. תוך חודשיים התגרשנו. אני רוצה להבין מה קרה פה? למה זה קרה לי?
*
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על גירושין.
הנושא רגיש ומורכב, וחששתי שכל דבר שאכתוב עלול להכאיב חלילה למישהו. אבל אני מרגישה אחריות להניח במרחב הציבורי אמיתות שיכולות לסייע לאנשים רבים להבין את עצמם, ולחיות בשלום עם תהליכים שמתרחשים בחייהם. מאחלת רק טוב לכל מי שחווה חוויות על הרצף הזה, ומקווה שדברי יהיו לעזר.
זה לא סוד שבשנים האחרונות יש יותר ויותר זוגות שמתגרשים.
נניח בצד את הסיבות ה'ארציות', שקשורות לתהליכים סוציולוגיים, כלכליים ופסיכולוגיים שעוברים על המערב. נניח בצד גם את הסיפורים המובהקים של 'היו חייבים להתגרש', כמו מקרים של התעללות ואלימות. נדון בזוגות הנורמטיביים, האנשים הרגילים, שמסיבה כלשהי, פשוט נגמר להם.
כמו שיכולים להיות עשרה אנשים עם אותו סוג של סרטן, ולכל אחד מהם סיבה נשמתית אחרת להופעת המחלה, כך גם בגירושין. לכל זוג שחוזה-נשמה הביא אותו להינשא בגלגול הזה, יש סיפור נשמתי אחר, יש סעיפים שונים בחוזה-הנשמה שלהם, ושלבים שונים לעבור ביחד. ולפעמים, חוזה-הנשמה המשותף הזה כולל מראש גם את הסוף.
אנחנו חיים בחברה שמודדת הצלחה של נישואין על ציר הזמן. ככל שהנישואין ארוכים יותר, כך אנחנו נחשבים ל'מצליחים'. העניין הוא, שלפעמים, מבחינה רוחנית, מבחינת מסע-הנשמה, 'הצלחה' היא דווקא גירושין. כי חוזה-הנשמה בין שני האנשים האלה כלל מראש גם את סיום הנישואין, ולכן הגירושין יהוו יישום מוצלח של החוזה הזה.
לפנות מקום
המלווים הרוחניים של פלג הסבירו לו את פשר ה'נמאס לי' הפתאומי של אשתו-לשעבר. הם הבהירו שיש לאיש היקר הזה חוזה-נשמה עם אישה נוספת, להספיק בגלגול הזה להקים איתה עוד סבב של בית ומשפחה, ולכן אשתו הראשונה חוותה קריאה פנימית כל-כך חדה ומהירה להתנתק ממנו. באופן לא מודע, ומתוך הדרכה עליונה סמויה, היא הרגישה דחף בלתי נשלט להתגרש ממנו, וזה היה צריך לקרות, כדי לפנות מקום לבאות, ולאפשר לו את המשך המסע שלו, בעתו ובזמנו.
היא לא ידעה למה, אך היא מימשה את חוזה הנשמה שלהם במלואו, למרות הקושי בלהיות הדמות ה'רעה' של הסיפור, להיות 'זה שמפרק'. למרות הכאב, המלאכים ברכו אותה על האומץ להוביל מהלך כל-כך שנוי במחלוקת, ועל היכולת שלה להקשיב לקול הפנימי ולהדרכה העליונה שהובילו אותה לשם.
לסיום, הבטיחו לפלג שהאהבה החדשה שלו כבר קרובה, וכשהיא תגיע, חייו יתמלאו נחמה ושמחה, בניה חדשה ושגשוג.
הסתיים התקשור. בחדר שרר שקט כבד של עצבות.
היה קשה לפלג לשמוע את המידע הזה. ובכנות, היה לי קשה להיות השליחה שהעבירה אותו. משהו בי התקומם. הראייה הארצית שלי התקשתה לקבל את התמונה שהתקבלה מהפרספקטיבה הרוחנית. הרגשתי שלא היתה לפלג נחמה בתקשור, והצטערתי על כך מאד. חשבתי עליו עוד הרבה אחרי שהסתיימה הפגישה.
כעבור כמה חודשים, פלג פגש אישה נפלאה, גרושה כמוהו. הם התאהבו כמעט ממבט ראשון, ותוך פחות משנה מהגירושין שלו, כבר היו נשואים. נולדו להם מאז שני ילדים, והם מאושרים מאד ביחד.
גאווה ודעה קדומה
אנחנו, כחברה נשואה, שיפוטיים מאד כלפי 'מוסד הגירושין'. ובצדק, כי אנחנו רוצים לספק לכמה שיותר ילדים בתים יציבים שיבטיחו להם בריאות נפשית, ואנחנו רוצים לקיים חברה מסודרת ויציבה. אך לפעמים הראיה הארצית שלנו מוגבלת, ואנחנו לא יודעים מה המניעים הרוחניים הנסתרים שמביאים נשמות מסוימות לחוות חוויות מסוימות.
מוטב שננקוט בעמדה של ענווה מול תופעת הגירושין. זה שאנחנו אישית לא התגרשנו, זה שלנו אין חוזה-נשמה הכולל פרידה, לא הופך אותנו לטובים יותר. וזה לא הופך את המתגרשים לפחות 'מוצלחים' בנישואין. כמאמר השיר: 'יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע'. עדיף לקבל את המציאות כפי שהיא, בענווה, בהבנה שכך צריך היה להיות, גם אם אנחנו לא יודעים למה.
כך גם נעזור למתגרשים שחווים את רגשות הבושה, האשמה ותחושת הכישלון. אפשר לוותר על: 'אם היה חשוב להם, הם היו מוצאים דרך להישאר ביחד'. התפיסה ש'היום מתייאשים מהר מדי ומוותרים', לא לוקחת בחשבון את הפרספקטיבה הרוחנית הרחבה. כל אלה אמירות שמתעלמות מהתחום שמאחורי הקלעים, שם נמצאים הסכמי-הנשמה שאתם נכנסנו לעולם הזה. אין לנו מושג מה לקחו על עצמן הנשמות האלה לגלגול הזה, ומדוע.
להספיק הרבה
בדור הזה יש גם לא מעט 'מתגרשים סדרתיים'. הגרושים פעמיים, ואף יותר, סובלים מתחושת כישלון כפולה ומתמשכת, עם אמונה פנימית ש'אני פשוט לא טוב בזה'. גם הסביבה רואה בהם משהו בעייתי, כאילו שיש בהם פגם שלא מאפשר להם 'להחזיק' מערכת-יחסים לאורך זמן. אבל לא תמיד זו התמונה האמתית. לפעמים מדובר דווקא בנשמות מתקדמות ומפותחות, שרצו 'להספיק הרבה' בגלגול הזה. לכן הן בחרו לעצמן תסריט אישי הכולל ריבוי מערכות יחסים, ולעתים אף ריבוי נישואין, כשהפועל היוצא הוא, כמובן, גם ריבוי גירושין. אנחנו, בתפיסה הארצית שלנו, רואים בכך דבר שלילי, במקום להבין כמה הרבה לקח על עצמו האדם הזה, ואיזו גדולה נשמתית נדרשת לתסריט-חיים שכזה.
ה'שאפתנות הרוחנית' הזו היא תופעה רווחת בתקופה שלנו: נשמות גבוהות, מלאות מוטיבציה, שרוצות להספיק הרבה, 'מעמיסות' על עצמן עוד ועוד דרמות והתרחשויות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בריבוי צרות, קשיים מסוגים שונים, התמודדויות מורכבות, כי זה מאפשר למידה מואצת של שיעורי-נשמה, וסגירת מעגלי-קארמה רבים מגלגולים קודמים.
כל זה קורה דווקא בדור הזה בגלל השפע החומרי, שמהווה פלטפורמה גשמית נוחה, שמאפשרת את התהליכים האלה. נשמות רבות בוחרות בגלגול הזה 'להעמיס' על עצמן, כי אנחנו כבר לא נאבקים לייצר בכפינו פת לחם או לצוד ממותה, לא נמות מרעב או מחסור במחסה מהגשם, קיומנו הפיזי מובטח, ולכן אנחנו פנויים ברמת הנשמה לעסוק בנושאים אחרים, לא של הישרדות, אלא של שיעורים רוחניים וסגירות מעגלים.
אהבה ואחווה ושלום ורעות
בשנים האחרונות מגיעים אלי הרבה אנשים עם חוזים זוגיים שמגיעים אל סופם. אחרי שמבינים את הסעיף בחוזה-הנשמה שהוביל לפרידה, ההדרכה המעשית מהמלאכים היא תמיד זו: מה שחשוב הוא להיפרד מתוך רעות. לגשת לסיום הנישואין עם רצון טוב אחד כלפי השני. להתעלות על הפערים, הכאבים והחשבונות. להתגייס למשימה, להחליט ביחד שלא משנה מה, כאן מלחמה לא תהיה. כך מממשים את הסוף-הידוע-מראש בצורה נקיה, חיובית ומיטיבה. זה לא רק מציל את הילדים והמשפחות מסבל נוראי. זה חשוב גם למשימה הרוחנית עצמה, כי אחרת, במקום לסגור מעגלי-קארמה בצורה יפה וטובה, אנחנו פותחים חשבונות חדשים שיתמשכו לתוך גלגולים עתידיים. ואף אחד לא רוצה לפגוש את האקס או האקסית לעוד סיבוב בגלגול הבא...
אפשר להמשיך להסתכל על המציאות של ריבוי הגירושין כעל תקלה חברתית וקולקטיבית קשה, אך נקודת המבט הזו מוגבלת וצרה. אנו כחברה יכולים להרחיב את הטווח של הנורמלי והמקובל כך שיכיל גם את אלה שהגיעו לסוף דרכם המשותפת, ולהסיר את מטען האשמה והבושה מאלו שזה היה מראש חוזה-הנשמה שלהם.
ודאי שאין בכך קריאה לוותר בקלות, או למהר להתגרש. המצב הרצוי לכל משפחה הוא כמובן אי-פירוק, יציבות, תיקון וריפוי. האיזון הנכון הוא 'תודעת גם וגם': גם לקדש את מוסד הנישואין והמחויבות לתא המשפחתי, וגם להבין שבחלק מהמקרים, הסוף היה תמיד חלק מהסיפור.
באהבה תמיד,
אפרת

コメント