המשרתת – ריפוי אלרגיה

יעלה פותחת בהתנצלות: אולי זה נושא טיפשי לבוא לתקשור בגללו...

אני מבהירה לה שכל דבר שמעסיק אותנו הוא נושא ראוי לבירור רוחני. אם הרגשת צורך לבוא ולשאול, סימן שיש מסרים שממתינים לך.

היא מחייכת. אני מאד אוהבת אבוקדו. מאד מאד. אבל כבר כמה שנים אני לא יכולה לאכול, כי בכל פעם שאני מנסה, אפילו אם זה רק ביס קטן, כואבת לי הבטן. כל מרכז הגוף בוער, עם בחילה איומה, ותחושה מוזרה שכל המעיים שלי מתהפכים, כאילו שבעוד רגע אקיא את כל ה'בפנים' של הגוף שלי החוצה ואמות. אני לא מבינה, למה הגוף שלי מגיב בצורה כל-כך קשה לאבוקדו?

אני עוצמת עיניים ונכנסת למצב תקשור.

התמונה עולה מיד: אני רצה במטע אבוקדו, שורות עצים אינסופיות סביבי. אני בורחת בכל כוחי, מתנשפת, נואשת. גבר רץ אחרי ותופס אותי בכוח.

מיד עם תחילת הראיה אני (אפרת) מרגישה פיזית בבטן את הכאב של האלרגיה של יעלה. כל הקרביים שלי מתהפכים. אני נושמת עמוק ומבקשת מהצוות הרוחני לראות מי אני ואיך הגעתי לשם, למטע ההוא.

מקסיקו. שנת 1752. אני משרתת צעירה, בסביבות גיל 20. אני יפהפייה, עורי שחום וחלק, עיני ירוקות בורקות. יש לי שיער ארוך, חום. אני אמנם משרתת, אך אין לי אישיות כנועה. שמי אוליביה. אין לי הורים או משפחה. מקום העבודה הזה הוא ביתי.

בין מטעי האבוקדו יש בית גדול, לבן ומפואר שבו גרה המשפחה שאותה אני משרתת. בעל הבית, רוברטו, הוא אדם עשיר ובעל מעמד. הוא לא זקן, בסביבות 38-40, אולי פחות. הוא יפה תואר.

הוא לא איש רע או אלים, אין בו תוקפנות, הוא אדם עדין ומנומס, אבל לי הוא מאד מציק.

לרוברטו יש אישה רגזנית שהוא לא אוהב, ושלוש בנות מפונקות שלא מסבות לו נחת. לא טוב לו במשפחתו. הוא חושק בי, שולח אלי ידיים כשאף אחד לא רואה, ומטריד אותי מילולית לעתים קרובות. למרות מעמדי הנחות, יש לי ביטחון עצמי וכבוד עצמי, ואני מסרבת לו והודפת אותו בכל פעם.

למזלי, אני אף פעם לא לבד אתו בבית, ולכן זה לא נמשך יותר מאשר הצקה מקומית קצרה.

אבל יום אחד הן נוסעות, האישה והבנות, ואני נותרת לבד אתו בבית. הוא מנסה להכריח אותי להתקרב אליו. אני מתנגדת לו ורצה החוצה, יורדת במדרגות השיש הלבנות הרחבות, ובורחת אל שורות העצים של המטע.

הוא רודף אחרי. אני רצה בין עצי האבוקדו, נסה על נפשי בכל כוחי, מבוהלת. הוא רודף אחרי ומצליח להגיע, תופס אותי בכוח. אני נאבקת בו כמו חיית בר.

הוא בועט בי בבטן, תופס לי את הידיים ומצמיד אותי בכוח לרצפה, שלא אצליח להתנגד. אני נאנקת ומייבבת. תוך כדי הראיה גובר הכאב של האלרגיה שאני (אפרת) מרגישה בבטן.

רוברטו קם ממני והולך. אני נשארת לשכב על האדמה בין העצים, המומה וכואבת.

הוא חוזר לבית הגדול. אני אוספת את עצמי בקושי מהרצפה והולכת-כושלת הביתה. אני מחליטה לעזוב, ובורחת משם עוד באותו היום.

אני רואה את עצמי מיטלטלת בדרכים ומחפשת מה לעשות, לאן ללכת. אני חייבת למצוא עבודה. אם לא כמשרתת ביתית אז לפחות כקוטפת באיזה מטע. משהו.

אני בהריון. אף אחד לא רוצה משרתת או פועלת במצבי. אני לא מוצאת לי מקום, ומבינה שעלי לחזור לשם כדי לשרוד. אני חוזרת לבית הלבן הגדול עם בטן כבדה של סוף הריון, כחושה וחלשה מחודשי הנדודים.

נולד בן.

אני רואה סצנה שבה אני בתוך הבית, מתעמתת עם רוברטו ומטיחה בו בספרדית: אס ניניו אס טו ניניו! (הילד הזה הוא הבן שלך!) אני לא דוברת ספרדית, אבל בראיה של הגלגול הזה, אני רואה ושומעת את כל השיחות בספרדית שוטפת, ומבינה כל מילה.

רוברטו מסרב להאמין שזהו בנו. הוא אומר: מי יודע עם מי בילית כשלא היית כאן? זה מכעיס אותי מאד.

הזמן עובר והבן שלי, אלחנדרו, גדל. הוא דומה לרוברטו כמו שתי טיפות מים.

אלחנדרו שלי הוא ילד מתוק ומלאכי, בן 4-5, עם תלתלים זהובים ועיניים בהירות כמו של אבא שלו. כולם משוגעים עליו. גם רוברטו מתאהב בילד, ולבו מתרכך. את הבנות שלו הוא לא סובל, הן מפונקות, תובעניות ומעצבנות כמו אמא שלהן. והבן שלי הוא המלאך שלו. הוא מבין שזה אכן הבן שלו ומתחרט מאד על מעשיו.

הוא מבקש ממני סליחה על מה שעשה ומתוודה על אהבתו אלי. אני קשוחה אליו, לא עושה לו הנחות, לא סולחת בקלות. הוא מחזר אחרי, והפעם בצורה מכובדת, בלי להטריד ולהציק, ואני לאט לאט מתרככת ומתאהבת בו. אני רואה שהוא לא איש רע או אפל, הוא איש טוב ובודד. אני מבינה שהוא לא רצה לפגוע בי אלא פעל מתוך חוסר שליטה, תסכול וייאוש.

אני סולחת לו. אנחנו מנהלים מערכת יחסים עם הרבה תשוקה. הוא מכבד אותי ולא מתייחס אלי כאל נחותה ממנו. אני יודעת שהוא זקוק לי.

יום אחד אלחנדרו הקטן רואה אותו אצלי, במגורי המשרתים, ושואל אותו, אתה אוהב את אמא שלי? רוברטו משתהה לרגע, מהורהר, ולבסוף עונה בפשטות, כן.

ואז אני רואה את שלושתנו נוסעים יחד בכרכרה, כשאני לבושה בשמלה יפה ומפוארת, לא של משרתת. אנחנו נוסעים יחד כמשפחה, כשווים. אני מבינה שהוא עשה מעשה שערורייתי והפך אותי לזוגתו הרשמית, לגבירה של הבית.

אני לא יודעת מה עלה בגורל אשתו הקודמת והבנות, אבל הן כבר לא שם. הוא הפך אותי, המשרתת, לאשתו. הוא עשה מעשה אמיץ נגד חוקי החברה, כדי לחיות אתי חיים אמתיים ולא חיי שקר.

גידלנו את הבן שלנו וחיינו חיים טובים ביחד, עד זקנה. הוא נפטר ראשון, אני רואה את עצמי ליד גופתו השכובה במיטה, נפרדת ממנו באהבה. מאוחר יותר גם אני עליתי למעלה והתאחדנו באהבה בשמים.

אני שואלת את הצוות הרוחני, מה היה השיעור הנשמתי של יעלה בגלגול הזה?

התשובה שמגיעה: האהבה מנצחת. אהבה יכולה לגבור על הכל ולנצח, גם את חוקי החברה הנוקשים וגם את הכאב שבין שני אנשים. למרות הטראומה, למרות הפגיעה, היתה סליחה ומחילה, והאהבה גברה על הכל.

* * *

הרבה מהתופעות הבלתי-מוסברות בחיינו נעוצות בעניינים שהנשמה שלנו חוותה כשהיתה נתונה בגוף אחר, בגלגול אחר, בדמות אחרת. הנשמות שלנו חוו עשרות גלגולי חיים, בשלל מקומות ותקופות היסטוריות, ומחלק מהגלגולים האלה נותרו טראומות צרובות בזיכרון הנשמתי שלנו.

מקום מושבו של הזיכרון הנשמתי הוא בגופים האנרגטיים שלנו, שמקיפים את הגוף הפיזי.

כאשר מתים, הגוף הפיזי מתפרק, בעוד הגופים האנרגטיים קיימים לנצח, חוזרים לממדים הרוחניים, משם הם 'יורדים' בחזרה ונכנסים לתוך גוף חדש בגלגול הבא, וחוזר חלילה. כל הלמידה של הנשמה או התודעה שלנו נאגרת בגופים האנרגטיים הללו, ממשיכה אתנו מגלגול לגלגול, וכך אנחנו מתפתחים כנשמות, כאשר הלמידה לא הולכת לאיבוד אלא נצברת.

הגופים האנרגטיים הללו מחזיקים את הזיכרונות, השיעורים, הידע וההתפתחות, אך גם את הטראומות. הטעויות, השיעורים שהתפספסו ולא נלמדו, הכאבים, האובדנים... כולם שמורים שם, כאנרגיית טראומה, ממתינים להשתחרר ולהירפא בגלגול אחר.

כאשר נשמה לוקחת על עצמה לרפא בגלגול הנוכחי אנרגיות של טראומה מגלגולים אחרים, שלא נפתרו ולא נרפאו בעבר, אנו נחווה זאת בגלגול הזה כבעיה רפואית או נפשית שאין לה פתרון, שחוזרת שוב ושוב כמצב כרוני. מדוע? כי זהו המנגנון שיקרא את תשומת לבנו לבעיה השורשית, ויאלץ אותנו לפתור אותה אחת ולתמיד. כמו נורת-השמן במכונית שנדלקת כדי להתריע על מחסור בשמן, כך מגיע הכאב או החולי כדי למשוך את תשומת לבנו לעניין הממתין לריפוי ושחרור.

וכמו הנורה ברכב, שהיא עצמה איננה קלקול, אלא רק תזכורת: שימו לב, צריך למלא שמן, כך גם החולי בגוף איננו קלקול אלא תזכורת עבור עצמנו לשים לב ולברר מה ממתין לריפוי.

וכמו שנורת השמן לא תכבה עד שנמלא שמן, כך גם המצבים הרפואיים הללו: הם לא עוברים עד שלא נטפל בדבר האנרגטי הנשמתי שבשורש הדברים. הסימפטומים יכולים לחלוף לזמן-מה בעזרת טיפול רפואי חיצוני, אבל כל עוד האנרגיה של הטראומה שם, הסימפטומים יחזרו שוב ושוב כדי למלא את תפקידם ולהכריח אותנו להירפא.

הבשורה הטובה היא שברגע שממלאים שמן, נורת השמן נכבית, כי היא סיימה את תפקידה. כך גם בריפוי, ברגע שנטפל בעניין הרוחני שעומד בשורש הבעיה הרפואית, היא תיעלם, מכיוון שהיא סיימה את תפקידה.

כאן חשוב להבהיר שלא כל בעיה רפואית נובעת מטראומה בגלגול קודם. ישנן חסימות אנרגטיות רבות אחרות שיכולות להוביל לירידה בזרימה של כוח החיים, ובכך להחליש מערכות בגוף ולגרום למצב חולי. ישנן מחלות שהנשמה לוקחת על עצמה לחוות כדי ללמוד שיעור מסוים או לאזן חוב קארמטי. עד שלא מגיעים לתקשור ישיר ומבררים את הפרטים הספציפיים של החולי הספציפי של האדם הספציפי, אי אפשר לדעת בוודאות מה הסיבה לחולי.

* * *

אחרי ראיית הגלגול של יעלה כמשרתת היפה אוליביה, הצוות הרוחני מעניק ליעלה הנחיות לבצע תרגיל ריפוי תודעתי. מהותו של התרגיל שינוי התסריט לאחור, לדמיין סוף אחר לסיפור, ובכך לרפא רטרואקטיבית את הטראומה שגרמה לאלרגיה להופיע.

במשך שבעה ימים רצופים, לפני השינה, על יעלה לחזור בדמיונה אל מטע האבוקדו, אל עצמה כאוליביה, שרצה ובורחת מרוברטו. עליה לדמיין ולראות בעיני רוחה שהוא לא תופס אותה בכוח בניגוד לרצונה, אלא רץ אחריה ומתוודה על אהבתו, והם מתאחדים מרצון ובאהבה.

כל זה קרה לפני חמש שנים.

יעלה ביצעה את המשימה ומאז היא חופשיה לאכול אבוקדו בהנאה רבה. התקפי האלרגיה לא חזרו שוב.

בירור העבר הנשמתי שלנו הוא בו זמנית הרפתקה מרגשת ומרתקת, וגם כלי עוצמתי לריפוי.

היתרון הגדול בחולי שקשור לגלגולים קודמים הוא שהריפוי שלו מהיר וקל. רוב הריפוי נובע מעצם הפעולה של ההיזכרות, של העלאת הטראומה ההיא מהגלגול ההוא החוצה אל האור, ממעמקי המרתף של התת-מודע אל התודעה המודעת. ההיזכרות הזו משחררת את רוב המטען האנרגטי של הטראומה. בנוסף, תרגילי הדמיון מסייעים לנקות סופית את ההשפעות של הזיכרון הטראומטי על הגוף. בין אם מדובר בהדמיות אור על האברים הפגועים, או בדמיון של סוף אחר לסיפור, הפעולות התודעתיות הללו משלימות את הריפוי והופכות אותו לקבוע.

בפני עצמו, ביצוע הדמיות אור הוא כלי עוצמתי שיכול לעזור, להקל על סימפטומים ולשפר את איכות החיים. אך הוא לא יכול לרפא באופן שלם, אם עושים זאת בלי לברר את המקור הנשמתי לחולי. זאת מכיוון שהטראומה המכוננת עדיין נותרת 'כלואה' בגופים האנרגטיים, ולכן הסימפטומים יחזרו, כמו מנורת השמן שנדלקת שוב ושוב, עד אשר ננקה מעלינו את הטראומה המקורית.

באהבה תמיד,

אפרת