חיוביות רעילה: מתי לא טוב לחשוב טוב

אחת המלכודות המסוכנות בעולם הרוחניות הוא המושג 'חשיבה חיובית'.

מצד אחד, המחשבות והרגשות שלנו משפיעים על האנרגיה שלנו, והתדר שאנו פולטים משפיע על המציאות סביבנו, וכך חשיבה חיובית תמשוך אלינו חוויות חיוביות. לכן כדאי תמיד להתמקד בטוב ובחיובי. אמת.

מצד שני, ישנה אמת רוחנית אחרת, והיא שכל רגש שלילי שעולה בנו חייב להיחוות על-ידנו כדי להשתחרר מתוכנו ולהירפא. אם נדחיק אותו ולא ניתן לו ביטוי, הוא יישאר תקוע בתוכנו כאנרגיה שלילית. גם זו אמת.

כעת, נניח שקרה לי משהו מצער או מאכזב.

אם אתמקד בצער או האכזבה שעלו בי, לא אהיה במצב של חשיבה חיובית. וזה לא טוב.

ואם אנסה להכריח את עצמי לחשוב חיובי למרות הדבר השלילי שקרה לי, האם זה טוב?

בשיח הרוחני רווחת הדעה המסוכנת, שהדרך להתמודד עם דברים לא רצויים בחיים היא לחשוב אך ורק מחשבות חיוביות. העניין הוא שלא משנה כמה חיובי נחשוב, זה לא ישנה את האמת, והיא שאנחנו מרגישים לפעמים משהו רע. יותר מדי כפיות סוכר לא יהפכו קפה מר לטעים, הם יגרמו לבחילה קשה.

העמסת עוד ועוד כפיות של 'מחשבות חיוביות' כגישה לחיים יכולה אף להיות מסוכנת במצבים מסוימים. ספציפית, במצבים שבהם ממש לא טוב לנו. אם מאד לא טוב לי כרגע, ואני מכריחה את עצמי להגיד לעצמי שזה טוב, אני בדיסוננס מסוכן ובהכחשה.

הסכנה היא כפולה:

ראשית, התחושה שמשהו לא טוב לי היא מצפן פנימי חשוב שמדייק ומכוון אותנו. אם אכניס את היד לאש, יכאב לי, מה שיגרום לי מיד להרחיק את היד מהאש. הכאב הפיזי הוא מנגנון הגנה הישרדותי. כך גם כאב רגשי. כשעולה בי רגש שלילי מול מציאות מסוימת בחיי, זהו האיתות של הנפש שלי שעלי לפעול: להתרחק, לעזוב, להיפרד, להילחם. להגיב בהתאם לסכנה. אם אני מרדימה את מנגנוני ההגנה שלי עם משטר של מחשבות חיוביות, מי יגן עלי מפני סכנות נפשיות? אם אראה סביבי רק את הטוב, איך אדע לזהות אנשים מסוכנים או סיטואציות בעייתיות?

הסכנה השניה בחשיבה חיובית היא שכאשר רע לנו, ואנחנו מאלצים את עצמנו להאמין שזה טוב, אנחנו משתיקים את הקולות הפנימיים שלנו. אנחנו הולכים נגד עצמנו ונגד האמת. כאשר אנחנו בעיצומו של רגש לא נעים, או חוויה קשה, הדבר האחרון שנכון לעשות זה למהר להדביק פלסטר שטחי ולהכריז: זה כלום! הכל לטובה! מחשבות חיוביות!

זוהי כבר חיוביות רעילה.

היא גורמת לנו להתכחש לרגש שלילי אמתי ולגיטימי שיש לנו, להדחיק אותו ולקבור אותו. מה שגורם לרגש הזה לא להיעלם, כמובן, אלא להרקיב ולהעלות עובש עמוק-עמוק בפנים.

וזה כבר מתכון בטוח לצרות בהמשך. כי מה שמעלה ריקבון במעמקי המרתף, יסריח בעתיד את כל הבית. וגם לא יעבור. הוא יצחין עד שננקה אותו ביסודיות, כלומר עד שנתייחס אליו, כמו שהוא, בלי מחשבות חיוביות.

זהירות, רעל!

להתכחש לקושי או לרגש שלילי הגיוני ולגיטימי, זוהי בעצם התנגדות.

אנחנו מתנגדים לרגש השלילי, שופטים אותו, חושבים שהוא 'לא בסדר', וממהרים להציב במקומו משהו 'חיובי'. אבל באופן פרדוקסלי, כל דבר שאנחנו נמצאים בהתנגדות אליו, דווקא יישאר דבוק אלינו כמו מסטיק לנעל. האנרגיה שלו לא תשתחרר מאתנו.

איך היא כן תשתחרר? פשוט מאד, מיד אחרי שנרגיש את הרגש. אחרי שנכיר בקיומו וניתן לו מקום.

לא נשתיק אותו עם חיוביות מלאכותית, אלא נחוש אותו במלואו, מבלי לשפוט אותו ואת עצמנו.

אז, ורק אז, מתאים יהיה לעבור לשלב הבא, לבחור לראות את הטוב ולחשוב חיובי.

רגש שעלה בנו ומיהרנו לטשטש אותו ב'מחשבות חיוביות', ימשיך לתסוס לנו בבטן, ימתין להיות מורגש, ובינתיים יצבור אנרגיה בתת-מודע, כרעל. לעומת זאת, רגש שלילי שנתנו לעצמנו לחוות אותו, יעבור דרך המערכת האנרגטית שלנו ואז יזרום החוצה בתנועת ניקוז טבעית.

איך אפשר לדעת שהוא יעבור ולא יישאר תקוע אצלנו לנצח? כי ככה זה רגשות, הם כמו עננים, הם חולפים וזזים כל הזמן. נסו להישאר שמחים, למשל. זה מחזיק זמן מסוים, ואז חומק. זה טבעם של רגשות, הם נזילים ותמיד בתנועה. גם רגש שלילי תמיד יחלוף. תשומת הלב שלנו תנדוד ותתמקד בדבר הבא.

ישנו ביטוי ידוע באנגלית: the only way out is through כלומר, הדרך החוצה היא לעבור דרך.

זה נכון לגבי פחדים, כעסים, וכל הרגשות השליליים. כדי לעבור לצד השני צריך לעבור דרכם, לצלול לתוך הרגש, לשהות בתוכו. להריח, לטעום, למשש, להתבונן. להקשיב היטב לכל מה שנלחש שם, במעמקים האפלים שלנו. להבין משהו על עצמנו.

עבודת צללים

התהליך הזה, של להתבונן פנימה ולזהות בעצמנו דברים שאנו לא כל-כך אוהבים ולא גאים בהם, זוהי בתמצית 'עבודת צללים'. זוהי עבודת היכרות פנימית שאנו עושים עם היבטי הצל שבנו.

'צל' הוא תכונה או רגש שאנו מתביישים בו, מגנים אותו בלבנו, מסתירים אותו ומתכחשים אליו.

צללים מובהקים ונפוצים הם קינאה, כעס, בושה, אשמה, כישלון, פחד.

ישנם גם צללים סמויים ומתוחכמים יותר, כמו למשל תחושת עליונות מוסרית (אני כל-כך רוחני, מואר ומלא תובנות, וכולם סביבי כל-כך שטחיים...).

עבודת צללים חשובה מאד לבריאות נפשית, איזון רגשי ומודעות עצמית. והיא לא אפשרית כשבורחים ממנה באמצעות חשיבה חיובית. כי אם אנחנו במצב של 'רק חיובי', אנחנו בעצם מתרכזים אך ורק במה שאנחנו אוהבים בעצמינו, רק במה שטוב וייצוגי ויפה, ובכך מאבדים את היכולת לשבת בצללים, לראות את עצמינו כפי שאנחנו באמת, לפתח מודעות עצמית ולצמוח. בלי לראות את השלילי, לא נוכל לשפר את מה שדורש שיפור. אם לא נזהה את הצללים שלנו, לא נוכל לעולם לרפא את הפצעים שהביאו להיווצרות שלהם מלכתחילה.

כך 'לראות את הטוב' ו'להתרכז בחיובי' הופך למלכודת, למנגנון התחמקות מעבודת צללים חיונית, וכל זה תחת החיבוק החם של רוחניות ונאורות.

התמודדות בריאה עם החיים

אז מה עושים? איך שומרים על תדר חיובי, כאשר החיים רצופים בחוויות בלתי רצויות? האם זה אומר שצריך להתבאס כל הזמן?

התשובה היא, בגדול, כן. כשיש על מה להתבאס, חובה קודם כל להתבאס. אפילו לרגע קל.

במקום לברוח למחסה המזויף של 'חשיבה חיובית', אנחנו חייבים להודות שקרה לנו משהו לא נעים ולא רצוי, ושזה כואב לנו. לנסות להבין למה זה כואב, איזה 'כפתור' פנימי נלחץ לנו. האם יש איתות חשוב בכאב הזה? האם הוא קורא את תשומת לבי לסכנה שחשוב שאבחין בה? אחר-כך אפשר להתחיל לחפש את הטוב והחיובי.

הרגע הקצר הזה, להכיר במצב בעודו מתרחש, לזהות את הענן, הוא הרגע שעושה את כל ההבדל.

זהו ההבדל בין העצמה לבריחה.

חיוביות רעילה היא הכחשה והדחקה של רגשות, ואלו הם מנגנוני בריחה נפשיים. העצמה מגיעה אחרי שהכרנו בקושי, לא ברחנו ממנו, בחרנו באומץ להתגבר עליו, להתקדם ממנו, לא להיות עבדים שלו.

לחשוב 'רק חיובי' היא חשיבה שטחית ודו-ממדית. זהו ניסיון לעשות קיצור דרך נפשי ורוחני. אלא שהוא לא מקצר כלום, אלא רק לוקח אותנו לטיול מיותר במעקף שלא מוביל לשום מקום, ומשאיר אותנו תקועים באותה המשבצת.

צלילות רוחנית פירושה להיות נוכחים עם כל מנעד הרגשות שלנו, גם השליליים. אם נברח מזה, חוויית העצמי שלנו לא תהיה עמוקה במיוחד. נחיה את חיינו בסיסמאות.

כאן לא כועסים

מכירים את המנגנון הפאסיב-אגרסיב הזה, שלפעמים אנחנו מתווכחים עם מישהו, ואומרים משהו נכון אך בלתי נעים לו לשמוע, והאדם שמולנו, במקום להתמודד, אומר לנו: אבל למה את כועסת?? למה לצעוק?

כאילו שרק מי שמדבר חלש צודק. כאילו שאם משהו הרגיז אותי והתעצבנתי, אני בהכרח טועה, וגם אין לי זכות להישמע, כי אני לא נחמדה. רק מי שנחמד צודק. רק חיובי לגיטימי. כעס זה איכסה. והנה לנו עוד חיוביות רעילה: אסור לכעוס. חייבים תמיד להיות נחמדים.

כעס הוא רגש ראוי שסובל מיחסי ציבור גרועים.

התרבות שלנו מקדשת איפוק ושליטה עצמית, בצדק, אבל כעס הוא מרכיב חיוני ומרכזי של אותנטיות. כשאריה מרגיש שפלשו לו לטריטוריה, הוא חושף שיניים, לא מבקש בנימוס. כשמישהו דורך לי על הגבולות, אני אמור לשאוג.

אדם שתמיד, תמיד, תמיד שומר על איפוק, לא יכול להיות אותנטי. הוא בהכרח, מתישהו, מחניק את קולו. ברוב המקרים, הוא מחניק את הקולות הפנימיים ולא את הביטוי החיצוני. כלומר, זה לא שהוא כועס מבפנים ורק משתיק את המילים שלא יצעקו. הוא משתיק את הצעקות הפנימיות שלו, הוא מנותק מהרגש האותנטי של עצמו, ולא מסוגל לתת לעצמו את הלגיטימיות להרגיש רגש נחות ושלילי ונורא כמו כעס.

אדם כזה נתפש כרגוע, נפלא, נהדר ומקסים. כל-כך מנומס. אך האמת היא שהוא כלוא. וזקוק לעבודת-צללים בדחיפות. כי מי שיש לו צל כלוא במרתף, תמיד ישלם מחיר במקום אחר בבית.

רגשות לא יפים

קצת לא נעים להיות 'מתקשרת' ולהודות שאני מתעצבנת.

יש איזו ציפייה שאנשים רוחניים יהיו מוארים, מלאכיים כאלה, שאף פעם לא יוצאים מהאיזון. סורי, זה מתאים אולי לרובוטים. לנו בני האדם יש גם אור וגם חושך. אנחנו חווים את הקוטביות בעולם, אנחנו חיים בתלת-ממד. מותר לנו לכעוס. כשרגש עולה, נותנים לו לעלות.

מותר להרגיש רגשות ומותר לבטא רגשות, גם ובמיוחד את הפחות אסתטיים.

העניין שכדאי לשלוט בו הוא אופן הביטוי שלהם. אפשר וכדאי לבטא רגשות עזים בדרכים מדודות.

לא חייבים לקלל ולצעוק, עדיף לא לאבד שליטה על הדרך שבה אנו מבטאים את הרגשות. כבני-תרבות אנחנו מווסתים את התגובה, את ההתנהגות שלנו, אבל לא בריא לצנזר את הרגש עצמו.

עידוד וחיוביות רעילה

כשמישהו יקר לנו חווה רגע קשה או תקופה קשה, חיוביות רעילה נשמעת כך: לא נורא, אתה תותח, יהיה בסדר. תגובה תומכת ומועילה מתחילה ב: איזה באסה. אני מצטער/ת בשבילך.

כן, זה באסה לרצות להתקבל למקום עבודה שווה, ולקבל תשובה שלילית. זה גם נכון שיהיו עוד הזדמנויות, ונכון שכל מה שקורה יהיה בסוף לטובה, ונכון שעדיף להביט קדימה אל העבודה הבאה, אך אם קופצים ישר לשם, בלי לעבור בתחנה הראשונה של הכרה בצער ובאכזבה, אזי אנחנו חוטאים בהדחקה והשתקה של רגש חשוב ואמתי, ובכך חונקים את האפשרות שלו להשתחרר החוצה.

יש לנו קושי טבעי לשהות במקום הזה, הכואב. אנחנו ממהרים לעודד כי אנחנו נבוכים מביטוי של כאב. אנחנו נבהלים מבכי, מצער, מלב דואב וחשוף. וקיבלנו את הקושי הזה בירושה.

כשילד נופל ומקבל מכה, הוריו ינסו מיד לטשטש את הכאב, לבלבל את הילד ולהוציא אותו מהבכי כמה שיותר מהר. זוהי, כמובן, טעות. הדרך הנכונה לפתח בילד בריאות נפשית וכלים רגשיים שישרתו אותו להמשך חייו, היא קודם כל להתבונן על הפצע, להגיד: אוי, זה לא נעים בכלל! ורק אז, לתת נשיקה ולעודד.

בפועל, הורים ימהרו בדרך כלל להגיד: לא קרה כלום! כדי להרגיע את עצמם, בעיקר, ולטשטש את הקושי עבור הילד. אך תגובה כזאת, למרות שהיא יעילה בטווח הקרוב ומקצרת את סצנת הבכי, עושה נזק גדול לטווח הרחוק. הרי הילד יודע שקיבל מכה, והוא יודע שכואב לו. אם ההורה אומר: לא קרה כלום, הילד מבולבל. הפער בין החוויה האמתית שלו (כואב!) לבין האמירה של ההורים (זה כלום!) לא מלמדת אותו להיות חזק ולהתגבר, אלא מאלפת אותו להתעלם מרגש לא נעים ולהדחיק אותו. כשיגדל, זו לא תהיה מכה בברך אלא כישלון במבחן חשוב. ואז, איך תהיה לו המיומנות הרגשית להתמודד?

לכן עלינו להכיר תמיד במה שקרה, ולתת לכך ביטוי מילולי. להגיד: אני רואה שקיבלת מכה כואבת. או: השריטה שורפת? ורק אז- בוא אתן לך נשיקה/אשים לך פלסטר.

מי שגדל עם מיומנות רגשית בסיסית כזו, יהיה מצויד כאדם בוגר להתמודד עם חוויות לא נעימות והתרחשויות בלתי רצויות בחייו, כי הוא ילמד לא לפחד מהכאב, לזהות אותו מבלי להישאב לתוכו, ואז להתקדם ממנו הלאה.

כאשר יש בתוכנו כאב שלא קיבל הכרה, אנחנו גדלים להיות מבוגרים שמדחיקים רגשות קשים במקום להתבונן בהם ולהירפא. רובנו גדלנו כך, ולא למדנו מההורים שלנו לשהות בכאב. לכן אנחנו ממהרים לברוח משהייה עם הכאב של עצמנו ושל אחרים.

אחרי שלומדים לשהות בתוך הכאב, מגלים שזה בסך הכל רגש, והוא זמני וחולף, ואפשר לעמוד בו.

אל תבכה

טעות נוספת שאנחנו סוחבים מהילדות אל תוך חיינו הבוגרים היא אי-ביטוי של רגשות קשים.

התגובה האוטומטית של הורים לא-מודעים לילדם שבוכה היא: אל תבכה. מי מאתנו לא קיבל והפנים את המסר הזה בגיל צעיר? תתגבר, גיבורים לא בוכים. מה אתה תינוק?

מעטים הילדים שגדלים בבית שבו יש הרגלי תקשורת בריאים, שבו ההורים שואלים אותנו באופן סדיר ובהתעניינות עמוקה מה כואב לנו ומה קשה לנו. וכך אנחנו מתרגלים מילדות לא לבטא כלפי חוץ את מה שסוער לנו בפנים.

זה המקום לצטט גורו חכם וידוע שהגיע להארה אחרי שהתבודד שנים רבות בביצה. הוא מוכר בשם 'שרק', ואחד הציטוטים הפילוסופיים המפורסמים שלו הוא: 'עדיף בחוץ מאפשר בפנים!'. אמנם המנטרה הזו מתייחסת בעיקר לפליטה קולנית של אוויר מהגוף דרך אברים שונים, אך העיקרון תמיד נכון. רגשות מקומם בחוץ ולא בפנים, רגשות עדיף לבטא מלהשתיק.

אם ניתן לילדים שלנו לבכות באופן אותנטי כשכואב להם, הם לא יהפכו לבכיינים. להיפך, הבכי יסתיים במהירות מעצמו, כשאנרגיית הכאב תתנקז כולה החוצה. בכי ודמעות הם מערכת הניקוז של הנשמה. הם המרזב, הצינורות שדרכם הנפש מפנה פסולת רגשית. עדיף לתת לזה לזרום ולא להיסתם. גם לנו המבוגרים, ההקלה בכאב תגיע מהר יותר אם נבטא רגש קשה במקום לבלוע אותו ולתת לו לתפוח בתוכנו.

תרדמת חורף

המחיר הכבד ביותר שמשלמים על השתקת רגשות הוא שבסוף זה גולש גם לרגשות הטובים והרצויים.

מי שלמד לא להרגיש רגשות שליליים, לא ירגיש בעוצמה גם רגשות חיוביים. כשאוטמים חישת רגשות, אוטמים את כולם. אם אני מאופק, אצור וקפוא ברגשות ה'לא-טובים', אהיה מאופק וחסום גם בלהרגיש אהבה, הנאה, עונג ושמחה. אם אני לא יודע מדי פעם להתעצבן כמו שצריך, אני לא אדע להתפוצץ מאהבה, להתלהב בווליום גבוה, להתגלגל מצחוק או להשתגע מרוב אושר ברגעי-השיא של החיים.

שאו ציונה נס ודגל

'חיוביות' שלא בזמנה גורמת לבריחה מרגשות ומהמציאות, ולכן היא כ"כ רעילה ומסוכנת.

ולכן אני נושאת בגאון את נס ה-'מותר להתבאס', ואת דגל ה-'טוב לחשוב מחשבות שליליות!'.

זה טבעי, בריא ומומלץ. שם מתגלים הכוחות, שם מתחזקים שרירי הנשמה.

אם קרה לכם משהו ממש רע, ומיד אמרתם לעצמכם 'לא נורא!', ראו זאת כנורת-אזהרה. אתם מתחמקים מלהתמודד עם משהו. נסו לחזור לשם ולברר ממה ברחתם. על מה לא הייתם מסוגלים להסתכל?

העולם שבו אנו מתקיימים בנוי מקוטביות וניגודים. לכל דבר יש אנרגיה הופכית לו. אין יום בלי לילה, או קיץ בלי חורף. אין אור בלי חושך או חום בלי קור, ולכן לא יכול להיות רק 'כן' בלי 'לא', או רק טוב בלי רע, או חיים שיש בהם רק הנאה בלי שום סבל, כאב וקושי. זה לא אומר שאין חיים טובים, אלא שאין חיים של רק טוב.

לא משנה כמה נתקדם רוחנית, נפשית ואישית, כמה נעבוד על עצמנו ונגיע להישגים והצלחה, תמיד ימשיכו להיות בחיינו ניגודיות של רצוי ולא רצוי, נעים ולא נעים. הציפיה שיהיו לנו רק חוויות חיוביות היא מוטעית ורעילה. היא מוליכה אותנו הישר לאכזבה תמידית או תחושת כישלון לא מוצדקת. החיים הם רצף רבגוני. רוחניות לא אומרת שתמיד הכל אור ואהבה ושמש וקיץ. צמיחה רוחנית מתרחשת בצללים, בחושך, בחורף. אז בואו נבחר להרגיש את כל מנעד הרגשות, מהיפים והנכונים והמגוהצים, ועד למלוכלכים והמקומטים והמטורללים.

באסה זה סבבה! לקטר שווה יותר!

באהבה תמיד,

וגם בעצבים לפעמים, כי כל רגש הוא לגיטימי.

אפרת.

הבהרה חשובה: כל הנאמר כאן מתייחס לרצף החוויות הנורמטיבי והרגיל של החיים. אם חלילה חוויתם פגיעה קשה או כל טראומה שאיננה על רצף החוויות הרגיל, או שעוצמת הטלטלה גדולה במיוחד, אנא פנו לקבלת תמיכה נפשית מהגורמים המוסמכים לכך.