כבר כמה שבועות הוא מתכנן את המסלול לפרטי-פרטים ומשנן אותו בעל-פה. עשרים קילומטר לעבור בלילה אחד, לבד, בלי מפה, רק על סמך הזיכרון והסימנים בשטח. הוא חוזר שוב בראש על נקודות ציון חשובות, שיעזרו לו לזהות את הדרך ולנווט בזמן אמת. הוא מרגיש מוכן ומלא ביטחון. עכשיו נשאר רק לחכות לרדת החשכה.
הוא עובר שוב על כל הציוד, לוודא שהכל מוכן. סיגריה אחרונה מול השקיעה. כשהשמים כבר שחורים ומנוקדי-כוכבים, הוא מעמיס על גופו את האפוד, התיק הכבד, הנשק, הקסדה. טפיחה אחרונה על השכם מהמפקד, והחייל יוצא לדרך, לניווט 'בדד'.
*
עכשיו בואו נחליף את המילה 'חייל' במילה 'נשמה'.
כמו כל הנשמות, כולנו היינו בממדים הרוחניים טרם לידתנו, שם התכוננו לקראת היציאה למסע ניווט 'בדד' בעולם הפיזי, בגלגול הזה. תכננו את המסלול לפרטי פרטים, הכנו 'מפה' בעזרת המדריכים הרוחניים שלנו, ושיננו את נקודות-הציון החשובות, בהן אנחנו חייבים לעבור בתקופת החיים הזו. נכנסנו לתוך גוף, ועכשיו אנחנו כאן, מנווטים לכל היעדים שבחרנו בהם מראש, בלי שיש בידינו את המפה המקורית.
יש לנו הרבה מפות-עזר, כמו החינוך שקיבלנו, הערכים שלנו, מערכות החוקים הקולקטיביים שמכוונים אותנו, וגם דמויות שמלוות אותנו בדרך, כמו מורים ובני-משפחה. אבל כל אלו הם מפות כלליות, משותפות לכולם, בעוד שהמסע עצמו הוא אישי לכל אחד, על סמך המפה הפרטית שלו. לא כולם הולכים באותו המסלול, ולא כולם בדרך אל אותו היעד. לכן, לא מספיקות המפות הקולקטיביות.
אז איך ננווט בדיוק אל המסלול שלנו? הרי אין לנו זיכרון מודע של המפה שאותה תכננו.
המנגנון המנווט האישי שלנו הוא הרצון. וסימני-הדרך הם המשיכה.
כשאנחנו רוצים משהו, זהו מנגנון ניווט פנימי שמוביל אותנו לכיוון שאליו הנשמה שלנו בחרה מראש. כשאנחנו נמשכים למשהו או למישהו, זוהי הדרך של האני העליון שלנו לאותת לנו: עכשיו ימינה. שמאלה. ישר.
משיכה: סימני-הדרך של היקום
כאשר הנשמה מתכננת טרם לידתה את המסלול שאותו היא רוצה לעבור, היא בוחרת מה יהיו תחנות-חייה המרכזיות: מערכות יחסים משמעותיות, בני-זוג, ילדים שתוליד, תחום עיסוק, מקום מגורים, מפגשים גורליים, וכן הלאה. את המרחבים שבין נקודות הציון המרכזיות האלה היא משאירה פתוחים, כדי שתוכל, בעודה כאן 'למטה', למצוא את הדרך לתחנות הללו בכוחות עצמה, באמצעות החלטות ובחירות. התחנות הן ה'גורל', כלומר מה שבחרנו מראש, והמרחב שביניהן הוא מקום הבחירה החופשית.
כמו החייל, שיאלץ לעשות שוב את הניווט אם ייכשל בו, גם לנשמות קורה שהן מפספסות נקודות חשובות, ונאלצות להשלים אותן בגלגול-חיים אחר. אז איך מוודאים שנצליח בניווט? איך מבטיחים שבשטח, במהלך החיים עצמם, לא 'יתפספסו' לנו נקודות-ציון חשובות? שלא ניכנס ל'לופ' אינסופי של כישלונות וצורך לחזור שוב ושוב על שיעורים וגלגולים?
כאן נכנסת לתמונה המשיכה שלנו. בתוך הווייתנו נצרב לנו מעין 'תכנות' פנימי, שמכוון את הטעם האישי שלנו בכל התחומים, כדי שנחווה משיכה אל התחנות החשובות בחיינו. זהו המצפן הפנימי שלנו, זהו מנגנון הניווט שהוטבע בנו ככלי-עזר. מה שנותר לנו לעשות הוא לזהות את הרצון והמשיכה, להודות בהם, ואז לפעול לפיהם.
על טעם וריח אין להתווכח
איך זה שלא כולם מתאהבים באותה אישה מהממת, ולא כל הנשים מתאהבות בגבר אחד הכי נחשק? למה לכל אחד יש טעם אחר? בפשטות, כי הטעם שלנו מכוון אותנו באופן לא מודע אל מי שיש לנו חוזה-נשמה אתו.
אם יש לי חוזה-נשמה להתחתן עם גבר מסוים ולהוליד אתו ילדים, אזי הוטבעה בי מראש המשיכה אליו, למראה הפיזי שלו, לתכונות שלו ולאנרגיה הכללית שלו. לכן אין טעם אבסולוטי שמשותף לכולם. כל אחד נמשך למשהו אחר, גם אם יש מוסכמות כלליות על מה נחשב יפה או מושך.
פעמים רבות בתקשור קיבלתי מסרים עבור רווקים ורווקות בעלי מבנה גוף גדול, להפסיק לשנוא את הגוף, להפסיק להיאבק נגדו או לנסות לשנות אותו, ולהבין שהזיווג שלהם יימשך אליהם כמו שהם, בגלל שיש להם תכנות פנימי להימשך זה לזה. אין טעם להשוות את הגוף הפיזי שלנו לסטנדרטים כלליים של יופי אידאלי. מוטב להשקיע את האנרגיה שלנו בלהיות אנחנו, בגרסה הכי אותנטית, כדי שמנגנון המשיכה שהוטבע בנשמה של בן/בת הזוג שלנו יוכל לזהות אותנו כשניפגש.
המשיכה שהוטבעה בנו לא 'מכוילת' רק לניווט בתחום הרומנטי או הבין-אישי. יש בנו גם משיכה למקומות, לדרך-חיים, לתחום עיסוק מקצועי, לתחביבים. באמצעות המשיכה והטעם האישי, האני העליון שלנו מוליך אותנו למימוש הקארמה שלנו וחוזי-נשמה חשובים. וזו הסיבה העיקרית שבגללה חשוב כל-כך להקשיב למשיכה, למה שהלב רוצה.
הבעיה היא שלפעמים המשיכה והרצון שלנו לא עולים בקנה אחד עם ציפיות הסביבה.
התרבות שלנו מקדשת את הקלישאה 'ללכת בעקבות הלב', אך בו-זמנית מעבירה לנו מסרים הפוכים, שנועדו 'ליישר' אותנו עם הקולקטיב, ולגרום לנו להתבייש לעשות דברים שהולכים נגד המוסכמות.
לדוגמא, מצד אחד, מעודדים צעירים 'להקשיב ללב' ולבחור כמקצוע את מה שמושך אותם וממלא אותם תשוקה, ומצד שני, יש מקצועות 'נחשבים' כמו עריכת-דין ורפואה, ויש מקצועות 'לא רציניים', כמו אמנות, ריפוי בהילינג וכד'. אנשים שמגיעים לגיל 40 או 50 אמורים להיות חופשיים ואותנטיים ו-'לא לדפוק חשבון', אך אם הם יחליטו לעשות שינוי דרסטי ובולט-לעין בחייהם, הם יהפכו למוקד של רכילות וגיחוך.
בתחנות-חיים רבות אנחנו עלולים למצוא את עצמינו בקונפליקט, כאשר התכנות הפנימי שלנו, שמתבטא במשיכה למשהו, יסתור 'תכנות' סביבתי וחברתי. לדוגמא, אדם שגדל בחברה עם חוקים נוקשים של צניעות, שמגבילים ביטוי עצמי, עשוי להרגיש משיכה להביע את עצמו בניגוד לאיסורים וההגבלות של הסביבה, ויקלע לבחירה בלתי אפשרית: אם ילך בעקבות הלב ונגד הכללים, ישלם מחיר חברתי ומשפחתי כבד. ואם הוא יקשיב לקולות החיצוניים, לאיסורים ולטאבו, ויחיה באופן שלא אותנטי לו, המחיר הפנימי על כך יהיה כבד מנשוא.
אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו תלויים בחברי ה'שבט' שלנו לצורך הישרדות פיזית ונפשית, ולכן התכנות הפנימי שלרוב גובר, הוא הצורך באישור מהסביבה שלנו. ולכן, לרוב אנחנו לא נלך בעקבות הלב אלא נישאר באותה משבצת שתבטיח לנו בטחון חברתי, משפחתי וסביבתי.
דרוש אומץ רב לשחות נגד הזרם כאשר המשיכה הפנימית שלנו עומדת בקונפליקט עם מוסכמות הסביבה. אולם דווקא במקרים האלה, חשוב מאד לאזור אומץ ולפעול בעקבות המשיכה שלנו. כי לרוב, ההתמודדות עם נושא האומץ היא חלק מהעניין עצמו. הנשמה שלנו בחרה מראש, לא רק להימשך למשהו, אלא דווקא להימשך אליו באופן שמציב אותנו מול הפחד, כדי לגדל כך את שריר האומץ.
כלומר, המשיכה שלנו לדבר-מה שנוי במחלוקת כוללת בתוכה באופן מובנה את ההזדמנות לפגוש פנים-אל-פנים את מפלצת-הפחד של 'מה יגידו'. זה חלק מהתוכנית, זו עוד תחנה במפת ההתפתחות האישית.
סבל במעגל שני
החשש ללכת בעקבות המשיכה, אם היא סותרת תבניות חברתיות, מתעצם עוד יותר כאשר המחיר נוגע לא רק לנו אישית, אלא יכאיב ישירות לאנשים הקרובים אלינו. 'מילא אני', יגיד הורה שרוצה לעשות שינוי דרמטי, 'אבל מה אשמים הילדים? למה הם צריכים לסבול בגללי?'.
חשוב להבין בהקשר הזה, שאמנם הנשמות הקרובות אלינו, שיסבלו מהבחירות שלנו, גם הן חלק מהשיקולים שלנו וחלק מהמשוואה, אך הן גם חלק מחוזה-הנשמה. הילדים שלנו בחרו טרם לידתם להיוולד לנו, ולשאת בתוצאות של החיים אתנו. כולל הכל. החוויה אולי לא תהיה נעימה תמיד, אך היא נבחרה מראש גם על-ידי הנשמות הללו, שבחרו לחבור אל הנשמה שלי בגלגול הזה, לכל הדרך, לכל ספקטרום החוויות שזה יזמן לכולנו. כך גם בני-זוג, הורים, אחים ואחיות, או כל נשמה אחרת שקרובה אלינו ומושפעת מהבחירות שלנו.
וכך גם אנחנו בעצמינו. אם חווינו סבל וקושי בגלל הבחירות של אנשים שקרובים אלינו, זהו חלק מחוזה-הנשמה שלנו אתם, והסכמנו לכך מראש, טרם לידתנו.
מחיר האומץ ומחיר הפחד
לרוב, ברור לנו היטב מה יהיה מחיר האומץ. אם אעז ללכת בעקבות המשיכה שלי, אני יודע מראש מה הסבל שייגרם לי. הפחד מכאב-התוצאה משאיר אותנו תקועים במקום, באזור-הנוחות המוכר והמוגן. אולם לא תמיד לוקחים בחשבון שההישארות במקום, גם היא נושאת מחיר כבד.
כשאנחנו 'מיושרים' עם הרצונות והמשיכה שלנו, ופועלים על פיהם, אנחנו מתקיימים בגרסה האותנטית והצלולה ביותר שלנו, וזה מאפשר לזרימת האנרגיה שלנו להיות במיטבה. כך נהיה במצב נפשי, מנטלי ורגשי מיטבי, ולכן גם נשגשג פיזית ובריאותית. אך ככל שאנחנו מתרחקים מהקיום האותנטי שלנו, ולא מקשיבים למנגנוני המשיכה, נעשה לנו רע. זה יתחיל בהידלדלות האנרגיה הנפשית, הרגשית, והמנטלית, ויעבור בהמשך לגוף.
פעמים רבות אנשים שחלו במחלה קשה מנצלים את ההזדמנות כדי להעז להיות אותנטיים, לעשות שינויים שלא עשו כשהיו בריאים, ורבים מתארים את המחלה כמתנה שאילצה אותם, או אפשרה להם, לעשות את השינוי ולחיות בדיוק כפי שהם. זה מבורך, אך חבל להגיע לשם דרך חולי. אפשר להתאמן בהקשבה למשיכה כבר היום, כבר עכשיו. אפשר להתחיל בדברים הקטנים, לפתח את השריר, ולאט לאט להגביר ולהרחיב את הספקטרום.
ה'פרס' שמחכה לנו בקצה האומץ לנווט עם הלב, גם אם זה סותר את ציפיות הסביבה שלנו, הוא מה שהכי קרוב לאושר. כשמגיעים לתחנה שהיא 'בול' אנחנו, בכל תחום, אנו חווים שמחה פנימית, אופוריה, סיפוק והנאה שאין להשיג בשום דרך אחרת. ודאי לא מתוך הישארות באזור הבטוח של האי-שינוי.
האומץ להגיד לא
מערכת הרצון והמשיכה, שבעזרתם אנחנו מנווטים בעולם הזה, כוללת גם את הצד ההופכי: לדעת מה אנחנו לא רוצים, ומה לא מושך אותנו, ולפעול בהתאם. לדעת למה לסרב, ממה להתרחק ולהימנע.
אחד התחומים בהם זה בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר הוא הרווקים והרווקות המאוחרים, שכולם סביבם אומרים להם שהם 'בררנים' מדי ו'חייבים להתפשר' ולהפסיק 'לפסול'. אמירות כאלה מסכסכות אותם עם עצמם שלא לצורך. הטעם האישי שלנו קיים כדי להוביל אותנו אל היעד האחד המדויק שלנו, באמצעות סירוב לכל מה שבדרך, כלומר סירוב לעצור בכל תחנה שאיננה היעד שלנו.
אם אתם רווק או רווקה, המשיכו להיות מדויקים. אתם לא בררנים, אתם לא 'פוסלים' אף אחד, אתם בסך הכל מקשיבים למשיכה שלכם, ואומרים בצדק 'לא' כשהיא לא מופעלת.
ואם אתם קרובים אל רווק או רווקה, הפסיקו בבקשה לקרוא להם בררנים. חזקו אותם ביכולת הדיוק שלהם, ועודדו אותם. תזכירו להם שלכל אחד יש בסוף כתובת, יש יעד ספציפי אחד ב-'ווייז' הפרטי שלו, וצריך להמשיך לנסוע עד שמגיעים לשם, בלי לעצור בדרך, ביעד הלא-נכון.
משיכה לחוויות קשות
לא תמיד ההקשבה לרצון שלנו תוביל אותנו לאופוריה וגן-עדן עלי אדמות. ישנם אנשים או חוויות שאנו נמשכים אליהם, והם גורמים לנו כאב וקושי. האם היקום מתעלל בנו, או מעניש אותנו, ומוביל אותנו בכוונה אל תוך הסבל? כמובן שלא. היקום רוצה בטובתנו העליונה, והוא מנחה אותנו לאן שהנשמה שלנו בחרה מראש להגיע.
פשוט, לא תמיד הנשמה העליונה שלנו רוצה כיף.
אנחנו, בני האדם, בזהותנו הארצית, רוצים להתרחק מקושי וכאב, ולחוות כמה שיותר הנאה. אבל האני העליון שלנו, והנשמה שלנו כשהיתה בממדים הרוחניים, טרם לידתנו, אותם פחות מעניין כיף. אותם מעניין להתפתח ולצמוח וללמוד ולתקן. ולכן, לפעמים, נימשך מראש דווקא לדברים קשים, לאכזבות, לכישלון מלמד, וכו'.
גם המשיכה למשהו שגורם לנו קושי, צער או כאב, הוטבעה בנו מראש. זוהי עוד תחנה חשובה על המפה הפרטית שלנו. אני מכירה אדם שבחר להתחתן עם בת-זוג עם המון בעיות, עליהן ידע מראש. בעיניים פקוחות הוא נכנס למסלול-חיים של אתגרים וקושי. אליה הוא נמשך, אותה הוא אהב. האם חייו פשוטים ונינוחים? בהחלט לא. האם לשם בדיוק הנשמה שלו רצתה להגיע? אין ספק שכן. כתוצאה מהאתגרים הוא התפתח אישית ורוחנית, וזו היתה התוכנית שלו לגלגול הזה.
'יצר הרע'
ומה אם אני נמשך למשהו פסול מוסרית? פוגעני? או מסוכן?
יהיו שיטענו, שהקשבה לכל דחף של עצמינו יוביל אותנו למקומות מסוכנים, למעשים שאינם ראויים, ואת החברה האנושית כולה לכאוס מוסרי והתפוררות חברתית. לדוגמא, הרצון להכניס לגוף חומרים מסוכנים, כמו סמים ואלכוהול, או משיכה אסורה לאדם שמגבלות מוסריות מפרידות בינינו.
אכן יש כאן סתירה מובנית: מצד אחד, ברור שאנחנו נדרשים תמיד להפעיל שיקול דעת מוסרי ולחיות את חיינו באופן שלא מכאיב לאחרים ולא מסכן אף אחד. ומצד שני, הרגע אמרנו שצריך לפעול תמיד בעקבות המשיכה שלנו. איך זה מתיישב?
התשובה היא שכל תחושת משיכה אמורה להניע אותנו לפעולה. השאלה היא: איזו פעולה?
אדגים.
נניח שחוויתי משיכה חזקה לאדם מחוץ לנישואין. מהי הפעולה הנדרשת בעקבות המשיכה הזו? האם עלי 'ללכת בעקבות הלב' ולבגוד? ודאי שלא! אז מה כן?
המשיכה הזו קוראת אותי לא לפעולת הבגידה, אלא לבירור פנימי. הפעולה הנדרשת בעקבות המשיכה הזו היא לעצור, להתכנס פנימה, ולהתחיל לשאול שאלות קשות: מדוע אני חווה את הרגש הזה? מה המשיכה הזאת מאותתת לי? האם המשיכה לאדם הזה נובעת מרצון לברוח ממערכת-יחסים שלא מספקת אותי? אם כן, מה אני רוצה לעשות עם מערכת-היחסים הזו? האם אני רוצה לזהות את הבעיה ולטפל בה בתוך מערכת-היחסים? או שאני רוצה לסיים את הקשר הזה? המשיכה לבגוד בסך הכל משקפת לי שהמצב כפי שהוא לא יכול להימשך.
המשיכה לאדם מחוץ לנישואין היא לא 'יצר-הרע' ולא בעיה, אלא קריאת-כיוון, שאומרת: יש כאן מצב לא מאוזן בתחום הזוגיות, נא לטפל בבקשה. לא לברוח מההתמודדות. זה הזמן להתכנס ולברר, להתבונן לאן מראה המצפן הפנימי, ואז לפעול בהתאם.
כך יוצא שהמשיכה לאדם הנוסף היתה חלק מהתיכנות הפנימי שבכל מקרה הניע אותי קדימה במסע הנשמה שלי, כי היא אילצה אותי לדייק מהו הרצון האמיתי שלי, לזקק מהו המצב האותנטי שלי, והיא הובילה אותי לפעולה, לבחירה חשובה, לריפוי ולשיעור-נשמה.
במובן הרוחני הרחב, גם מי שהמשיכה שלו קוראת לו לסף של עשיית דבר-מה פסול, הרי גם זו תחנה שהנשמה שלו תכננה להגיע אליה, לצורך למידה. לפעמים אנחנו לומדים בדרך קשה וכואבת, דרך בחירות מייסרות או טעויות, וזה בדיוק התסריט שהנשמה שלנו בחרה בו מראש, ולכן מערכת הניווט שלנו, הרצון והמשיכה, הובילה אותנו דווקא לשם.
לא כל רצון גבוה של הנשמה שלנו יהיה מתורגם בהכרח לחוויה נעימה עלי אדמות. אבל כל משיכה היא בהכרח קריאה לפעולה. החובה היא עלינו, לשקול היטב מהי הפעולה הזו, ואיך להיענות לקריאה בצורה שתהיה נקייה, מוסרית ומיושרת עם הערכים שלנו.
הדרך הבטוחה ביותר לא לטעות היא להניח תמיד שהפעולה הראשונה והמידית הנדרשת בעקבות משיכה כלשהי היא: לעצור ולחשוב, להתכנס פנימה, לשאול שאלות ולבדוק את עצמינו.
בחזרה אל עצמינו
אנחנו נכנסים אל העולם כנשמות אותנטיות, שאינן יכולות להיות משהו אחר חוץ מעצמן. תינוקות וילדים קטנים לא חושבים 'מה יחשבו עלי' לפני שהם בוכים ורוצים על הידיים. הם נוכחים במלואם עם הרצון שלהם, עם ה'משיכה' שלהם. עם השנים אנחנו מתרחקים מהמקום ה'ילדי', האותנטי, עוטים שכבות של חינוך ותכנות חברתי, הגבלות ועכבות, לומדים לשלוט ברצונות שלנו ולעשות את המצופה מאתנו. ואז, בבגרותנו, המשימה שלנו היא להשיל את כל השכבות הללו, ולחזור אל עצמינו האותנטיים, ה'ילדיים', הגלויים, החשופים, השמחים.
אם אנחנו כאן כדי לעבור מסע ניווטים שלם בדרך חזרה אל עצמינו, ואל הקיום בצורתנו האותנטית ביותר, אזי ה'ווייז' המהיר ביותר לשם יהיה להקשיב למשיכה שלנו ולעקוב בנאמנות אחרי סימני-הדרך שלה, שיובילו אותנו תמיד אל המקום הנכון לנו. כך נוכל להיות בדיוק מי ומה שאנחנו, וזה מבטיח שנמשוך אלינו את כל מי ומה שיש לנו חוזה-נשמה אתו, ונסיים בהצלחה את הניווט שלנו דרך כל תחנות-חיינו, שבחרנו בהן מראש.
יש בזה משהו מאד מרגיע. זה אומר, בגדול, שאין בחיינו 'טעויות'. יש רק מפת-ניווט, והיא שלנו, ואנחנו הולכים לפיה, בעזרת המשיכה שלנו, באמונה גדולה ושלווה פנימית. כמו החייל. לכך בדיוק התכוננו.
*
באוהל על ראש ההר חיכו לו המפקדים, עם אוכל ושתיה חמה. השחר כבר החל להפציע, פס אור כחלחל ודק חצה את האופק. את הצעדים האחרונים אל הפסגה עשה בריצה, בתחושת ניצחון. הוא השיג את כל הנקודות, הגיע לכל היעדים, והצליח במשימה. המפקדים חיבקו אותו ועזרו לו לפשוט את התרמיל הכבד, קילפו מעליו את האפוד באהבה. עוד מסע ניווט בדד עבר בהצלחה.
תודה רבה על פוסט נפלא