ההתחלה
פעמים רבות בפגישות תקשור, אני נדרשת לדברים שהנשמה לקחה על עצמה מראש לחוות בגלגול הזה. במקרים האלה, אני נלקחת אל מעמד החתימה על חוזי-הנשמה טרם הלידה.
זה תמיד נראה אותו הדבר. אני עוצמת עיניים, נכנסת למצב תקשור, ורואה קבוצה של דמויות מכונסת במעגל, במבנה מושלם שמסמל שוויון ואיזון, כמו אבירי השולחן העגול של המלך ארתור. מועצת הקארמה מכונסת.
ומי הדמויות הישובות במעגל? ישויות רוחניות, מדריכים ומלווים רוחניים, נשמות שונות שבאו לייעץ ולהשתתף בדיון. נשמות-מועמדות שבאות לחתום על חוזי-נשמה. וכמובן, במוקד: הנשמה שמתכוננת לגלגול הבא שלה.
הכינוס של מועצת הקארמה מתנהל באווירה של חום, חמלה, רצון טוב ואהבה. כולם כאן כדי לעזור. המדריכים הגבוהים מייעצים בנעימות וללא שיפוט. הכל נעשה לטובת הנשמה שמתכננת עבור עצמה את תקופת החיים הבאה. מהם השיעורים שאקח על עצמי ללמוד? אלו תיקונים אתקן מחובות שצברתי בגלגולים אחרים? את מי אפגוש? אלו חוויות אני בוחרת עבור עצמי ומה ארצה להפיק מהן?
בפורום הזה נחתמים כל החוזים ומתוסרט התסריט המדויק שאותו תחווה הנשמה. הכל מתוכנן לפרטי פרטים. הגורל נחתם מבחירה וברצון. תקופת חיים יוצאת לדרך.
צלחת מלאה מדי
אם כך, אם הכל מתוכנן מראש, איך יש לנו כאן, בעולם הפיזי, בחירה חופשית? ומה קורה כשנשמה לוקחת על עצמה קצת יותר מדי? מה קורה אם החיים שבחרה בהם קשים מכפי שהיא מסוגלת לשאת? מה קורה אם נמאס לגמרי? האם מותר 'לפרוש' באמצע?
פעמים רבות נתקלתי בחדר התקשור בנשמות שלקחו על עצמן מנה גדושה לחיים האלה. במעמד מועצת הקארמה הן 'העמיסו' על הצלחת הרבה מכל-טוב: הרבה לתקן, שיעורים קשים ללמוד, תלאות לחוות, כאבים כבדים לשאת. כל זה כדי ללמוד ולהתפתח. הכוונה היתה טובה, אך החוויה בפועל קשה כל-כך! ה'רווח', במונחים רוחניים, יכול להיות גדול מאד. אבל זה לא מנחם כאשר אנחנו שקועים עמוק בייסורים ובכאב. לא מעניין אותנו לשמוע שלקחנו את זה על עצמנו לפני שנולדנו, לא מנחם אותנו לשמוע שבחרנו בזה ושגאים בנו בשמיים על כל הלמידה וההתפתחות. הנשמה רוצה הקלה, היא רוצה מנוח מהסבל.
רוצה למות
נטלי הגיעה אלי בגיל 35, אחרי שנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי ומספר אשפוזים במוסדות לבריאות הנפש. בשנה האחרונה סבלה מנסיגה משמעותית, שקעה שוב בדיכאון עמוק, כבר חודשים ארוכים שלא יצאה מהמיטה. היא בוכה שעות ארוכות ופשוט רוצה למות.
המסר הראשון שקיבלתי עבור נטלי היה נחרץ: ברפואת הנפש מצבך מוגדר כ'אובדנות', אך עליך להפסיק מיד את השימוש במילה הזאת! לא להגיד לעולם 'התאבדות', 'להתאבד', וכל הנגזרות של השורש הזה.
הצוות הרוחני הדגיש: את לא 'אובדנית'. זהו לא רצון להתאבד. ההגדרה הזו מוטעית, והיא כולאת אותך במשבצת מפחידה, מאיימת ומסוכנת, שמעמיקה את הסחרור הנפשי שלך וגורמת לכולם סביבך לדאוג, מה שמחמיר את מצבך עוד יותר.
את לקחת על עצמך הרבה מאד לגלגול הזה.
הנשמה שלך ישבה במועצת הקארמה ובחרה בחיים מרובי אתגרים, פיזיים, רפואיים, משפחתיים, חברתיים, רגשיים, נפשיים. לפעמים המשא שלך נעשה כבד מדי, הסבל מייסר מדי, ומתחשק לנשמה שלך פשוט ללכת מפה. לפרוש. לחזור הביתה, לממדים הרוחניים. לא רוצה יותר, תודה. חשבתי שאוכל לעמוד בכל זה, אבל אני חוזרת בי. ביי.
בעודי אומרת לנטלי את המילים האלה, הוצפתי אני בדמעות. הרגשתי בכל ישותי את הרצון לפרוש מהמרוץ המטורף הזה שנקרא החיים של נטלי. ברקע שמעתי גם את נטלי מתייפחת.
הצוות המשיך.
המילה 'אובדנות' היא כמו מפלצת מאיימת, שמעוררת פחד ורעד, ואינה מעניקה תמונת-אמת למצב שלך. האמת היא שהנשמה שלך במצב תמידי של 'מזוודה מוכנה ליד הדלת'. מוכנה לעזוב ברגע שתרצה. היא כמו אומרת לעצמה, קשה לי כל-כך, כמעט בלתי-נסבל, ואם יהיה קשה מדי, תוך רגע אני לוקחת את המזוודה והולכת. תוך רגע אני חוזרת הביתה, לממד הרוחני, לנוח סוף סוף.
והרצון הזה מובן כל-כך. כמה געגועים יש למקום המואר, הנעים, הרחום, החם והמלטף שהוא הממד הרוחני. כמה קושי וכאב יש בממד הפיזי. כמה אתגרים לקחת על עצמך בחיים האלה.
המטרה בריפוי שלך היא לא 'למגר את האובדנות', אלא לעזור לך לרצות להישאר כאן, למרות הכל, גם בימים שקשה לך במיוחד.
המלחמה שלך במחשבות האובדניות רק מעצימה את ההשפעה האנרגטית שלהן עליך, ובאופן פרדוקסלי נותנת להן קיום. עצם הדיאלוג עם האובדנות מקבע אותו בחייך. הפוקוס צריך להיות אחר, לא על המפלצת המפחידה שהיא ה'אובדנות', אלא: להבין את הרצון הזה שתוקף אותך לעתים, להישיר אליו מבט, לזהות מהו באמת, מה המהות שלו, ולתת לו לחלוף באופן טבעי.
לכן, עליך להוציא מאוצר המלים שלך כל מילה שהיא הטיה של אובדנות. לא להגות את המילים האלה וגם לא לחשוב באמצעותן לעולם. במקום זאת, כאשר תוקף אותך הרצון הזה, אמרי לעצמך: 'כרגע אני פשוט לא רוצה להיות כאן'. זוהי אמירה שונה מהותית. הדגש איננו על נטילת החיים שלך, אלא על הרצון הפנימי האמתי של הנשמה שלך. הרצון שלך הוא לא ליטול את חייך, אלא לא להיות כאן עכשיו, להיות במקום אחר, שאין בו סבל. לחזור הביתה, למולדת של כל הנשמות, לנוח, להתנחם.
אולם לא הגיעה העת לשוב הביתה. אסור לנטוש, אסור לפרוש באמצע.
כאשר הגעגוע הביתה עולה בך, והרצון ללכת מכאן מציף אותך, תני לעצמך להתגעגע. אמרי לעצמך: 'היום אני מתגעגעת יותר מהרגיל. היום אני ממש רוצה ללכת הביתה, לא להיות כאן יותר, לא לסבול, לחזור לשם'.
מותר להתגעגע! אסור ללכת, אסור לפרוש מהמרוץ, אך מותר לתת לרגש הזה, לכמיהה הזאת, להציף אותך. תני לעצמך לחוש את הגעגוע. תבכי, תרעדי מרוב יבבות, תני לדמעות לשטוף החוצה את כל הענן האנרגטי הכבד הזה. אם צריך, ותרי לעצמך היום. תני לעצמך לנוח, לקחת יום או יומיים להתחפר בעצב הזה. הוא לא יישאר אם לא תתנגדי לו. תני לו להתקיים, זה מותר. כל עוד את מגדירה אותו בצורה הנכונה, ומעניקה לו זכות קיום, הוא יבוא ויחלוף. כל עוד את קוראת לו 'געגוע', הוא יהיה זמני ויעבור.
ואז, אחרי שאת מכירה ברגש הזה ונותנת לו את שמו האמתי, געגוע, ונותנת לו מקום וזכות להתקיים, אז את יכולה להתקדם ולהיעזר בתחליף האנרגטי: במקום לחזור הביתה, קחי לעצמך 'שלוק' מהאנרגיה של הבית.
בצעי מעין 'תדלוק' רוחני, שיעניק לך מעטפת אנרגטית מהממד ההוא שאליו הנשמה משתוקקת כל-כך לשוב. את כמו אדם שעבר לגור בארץ חדשה ומתגעגע הביתה, למולדת. כל מעטפה שמגיעה בדואר מהמולדת שלו משמחת אותו ומעניקה לו כוחות להמשיך ולהישאר בארצו החדשה, למרות הגעגוע. כך גם את תתחזקי ותקבלי כוחות להישאר כאן באמצעות התדלוק מהבית.
הצוות הרוחני העניק לנטלי תרגיל לבצע בזמנים כאלה, כשהגעגוע מציף אותה.
אם אי אפשר לחזור הביתה, כי עדיין לא הגיע הזמן, אפשר לפחות לקבל משם דרישת שלום אנרגטית.
התרגיל פשוט לביצוע ומומלץ מאד לכל מי שחווה רגעים כאלה של תהום.
תרגיל לתדלוק אנרגטי מה'בית'
לשכב או לשבת בצורה נוחה ורפויה. לקחת כמה נשימות עמוקות, מרגיעות, מרפות. להשקיט את הגוף והמוח. לדמיין את עצמך במצב שכיבה/ריחוף בתוך מרחב אפור, ריק, ניטרלי לחלוטין.
לכוון בתודעה: אני רוצה עכשיו לקבל תדלוק מהאנרגיה של הבית הנשמתי שלי.
לכל נשמה ה'בית' יהיה אחר. יש נשמות שהן ממקור חוצני, ויוכלו לקבל אנרגיה מהמקור שלהן, ויש נשמות שירצו לקבל את התדלוק מהממד הרוחני שבין גלגולים, המקום שבו התקיימה מועצת הקארמה ומשם נכנסנו אל הממד הפיזי. מי שמעוניין, יכול לבקש אנרגיה מהמקור, מהבורא, מאלוקים. כל נשמה והצורך שלה, כל נשמה וההגדרות שלה. ברגע שאנו מגדירים את התדלוק במושג הכללי של 'בית' או 'מולדת', אנו יודעים שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך מהמקור הפרטי שלו.
אחרי שאנו מצהירים בלב על כוונתנו, אנו מדמיינים קרן אור, כמו זרקור רחב ועוצמתי, יורדת אלינו מלמעלה ומציפה אותנו באור הספציפי שביקשנו.
האור בדרך כלל לבן, אך הוא יכול להיות בכל צבע שמרגיש לנו נכון. הצבע יכול להשתנות מיום ליום, מתקופה לתקופה. אין נכון או לא נכון. הקשבה לאינטואיציה תעניק לנו את הגוון הנכון לנו בזמן ביצוע התרגיל.
גם הדרך שבה אנו מקבלים את האור אל תוכנו יכולה להשתנות, וניתנת לחלוטין לבחירה אישית.
אם למשל יש חלק בגוף שלנו שזקוק לריפוי, אפשר לכוון שהאור נכנס לגופנו משם, ואז מתפשט לכל חלקי הגוף. אם הצורך הוא יותר רגשי ונפשי, אפשר שקרן האור תהיה מכוונת אל הלב, תציף אותו באור, ומשם האור יזלוג ויתפשט לכל שאר הגוף.
אם הצורך הוא מנטלי, אפשר לכוון את הזרקור אל המצח, אל העין השלישית, לדמיין את האור נכנס ומציף את כל חלל הראש, ומשם מתפשט לשאר הגוף.
ההיבט החשוב בתרגיל הוא לכוון שהמקור לאור הזה הוא המקום שאליו התגעגענו כל-כך, ולהציף את עצמנו באור הזה, מכף רגל ועד ראש, כל תא ותא בגוף.
* * *
בתום התקשור פקחתי עיניים והבטתי בנטלי. חיוך מתוק התנוסס על פניה. עיניה נצצו. היא הודתה שלראשונה מזה זמן רב, היא הרגישה שמבינים אותה. ושהיא מבינה את עצמה.
עניין של הגדרה
פעמים רבות אחרי תקשורים, בעודי יושבת עם עצמי, נרגעת ומעבדת את כל מה שקרה ונאמר בתקשור, אני שמה לב שהשינוי הגדול המאפשר לאנשים ריפוי ושינוי חיובי, זה החלפת ההגדרה.
לעתים התקשור לא מחדש הרבה אינפורמציה, אלא מארגן את הקיים בצורה אחרת, בתבנית אחרת, מגדיר את הכל מחדש, וזה כשלעצמו עושה את כל השינוי.
למילים שאנו משתמשים בהן יש אנרגיה, יש מטען תודעתי נלווה, ופעמים רבות ההגדרה שניתן למצב מסוים תשפיע על עוצמת החוויה שלנו, ועל הגוון שבו נצבעת החוויה.
במקרה של נטלי, הפער בין 'התאבדות', מושג מפחיד, מלחיץ ואסור, לבין 'געגוע', רגש לגיטימי וחולף, הוא עצום. וזה עושה את כל ההבדל.
בחודשים שאחרי התקשור ההוא, נטלי הגיעה אלי למספר פגישות נוספות, במהלכן חקרנו עוד ועוד על העבר הנשמתי שלה ופענחנו חידות רבות שליוו אותה במהלך חייה. בדקנו אחד-אחד, מדוע הנשמה שלה בחרה ברבים מהאתגרים המיוחדים שחוותה בגלגול הזה. חשפנו גם כישרונות נהדרים ומיוחדים שהנשמה שלה צברה בגלגולי-עבר, וכיצד להיזכר בהם ולפתח אותם גם בגלגול הזה.
נטלי החלה לפרוח. לא רק שה'אובדנות' התפוגגה, גם האפיזודות הדיכאוניות שלה פחתו באופן דרמטי. היא התמלאה תחושת מסוגלות ומטרה. במקביל, כאילו במקרה, היא מצאה מסגרת תעסוקתית חדשה שהתאימה לה מאד, שאפשרה לה לבטא את יכולותיה, לעזור לאחרים ולקבל תחושת סיפוק ומשמעות. אחרי שנים ארוכות של הסתגרות בבית, נטלי הגיעה למצב שהיא קמה כל בוקר והולכת לעבודה ברצון ושמחה.
כעבור כמה חודשים נוספים היא החלה, במקביל לעבודתה, ללמוד תחום עניין שתמיד משך אותה. כעבור שנה קיבלה תעודה ראשונה בתחום, והיא נמצאת כעת בשלבי הכשרה כדי לעסוק בתחום הזה באופן מקצועי. ממרחק של כשנתיים מהתקשור ההוא, אפשר לומר שהריפוי בחייה של נטלי יציב, עקבי וחיובי ביותר.
חשוב להדגיש: נטלי מטופלת מאז נעוריה אצל פסיכולוג, וגם תוך כדי תהליך הריפוי הרוחני שהיא עוברת, היא ממשיכה להיות בטיפול פסיכולוגי. האפיק הרוחני איננו תחליף לליווי המקצועי אלא מצטרף אליו.
הפרספקטיבה הרוחנית עוזרת לאדם להבין את עצמו ולרפא היבטים שהרפואה הקונבנציונלית, גם הפיזית וגם הנפשית, לא מגיעה אליהם, מכיוון שהם נמצאים מחוץ למגרש הטיפולים. אולם אין בכך קריאה לנטוש את המגרש! בכל תחום בחיים התמונה תמיד מורכבת, רבת פנים, וגם כאן, האמת נמצאת במיזוג, ב-גם וגם. גם טיפול קונבנציונאלי, וגם טיפול רוחני. בכל צד יש אור משלו, והשילוב של שניהם מעניק לאדם את התמונה השלמה הנחוצה לו.
גורל ובחירה חופשית
בחזרה למועצת הקארמה.
במעגל הגורלי הזה בוחרת הנשמה את כל מסלול חייה, כולל את מותה.
האם בוחרים מראש לחלות בדיכאון? או מוות בהתאבדות? ואם אכן כל מה שקורה לנו נבחר מראש במועצת הקארמה, איזו משמעות יש לבחירה חופשית? אם לכל אדם יש את האחד או האחת שאתו חתמו חוזה-נשמה להתחתן, האם אנו באמת בוחרים את בן או בת הזוג שלנו? או את תחום העיסוק שלנו?
אנשים רבים חושבים שהעתיד הוא יעד סטטי, שאליו מגיעים בנסיעה על כביש קבוע מראש.
נדמה להם שבאמצעות תקשור אפשר להציץ אל העתיד ולראות את היעד הזה, שממתין מעבר לפינה או אחרי הסיבוב הבא. המציאות שונה לחלוטין.
העתיד הוא מניפה של חוטים שיוצאים כולם מהאדם עצמו לכל הכיוונים, כאשר כל חוט הוא אפשרות, פוטנציאל. החוטים הם בחוזק שונה ועובי שונה זה מזה. יש פוטנציאלים חזקים יותר ויש חזקים פחות.
מה ניתן לראות בתקשור? את הפוטנציאל המוביל, החזק ביותר, הדומיננטי מכולם, כפי שנכון לזמן הספציפי שבו מתבוננים. אנו רואים מה מצפה לנו אם נמשיך ללכת באותו הכיוון, באותו הקצב, עם אותה האנרגיה ואותן הכוונות.
אולם העתיד הפוטנציאלי הזה הוא רק תסריט. הוא גמיש, הוא משתנה. אם החוט שכרגע הוא הדומיננטי ביותר במניפה לא מוצא חן בעיני, אני יכול להחליש אותו ולחזק חוט אחר, שבו נמצא העתיד שאני רוצה עבור עצמי.
אם נדמה את החיים עצמם לתוכנת משחק של מציאות מדומה, זוהי תוכנה מתוחכמת כל כך שהיא מתעדכנת תוך כדי המשחק, והתוצאות משתנות כל הזמן, בהתאם לאינפוט של השחקן עצמו.
הרגשות, המחשבות, המעשים והמילים שהשחקן מזין אל התוכנה בעודו משחק, הם אלה שגורמים לתוכנה לעדכן את עצמה, ולקבוע בהתאם את ההתרחשות שתקרה לו תוך כדי משחק. כך מחזקים את החוט הרצוי לנו מתוך המניפה.
בנקודה הזו ניתן להבין את הממשק בין גורל לבחירה חופשית. הגורל הוא התסריט והחוויות שהנשמה בחרה לעצמה לפני שנכנסה למשחק. הבחירה החופשית מעדכנת את התוצאה אונליין, כל הזמן, תוך כדי תנועה, בתוך המשחק.
מרחב הפעולה שלנו גדול מאד. יכולת ההשפעה שלנו על חיינו וגורלנו עצומה. אנו בוחרים מה לעשות, לחשוב, להרגיש ולהגיד, ובכך מבטאים בפועל את הבחירה החופשית שלנו. והבחירה היא מוחלטת, לחיוב ולשלילה. גם לדברים שלקחנו על עצמנו מראש, במועצת הקארמה לפני הלידה, יש לנו בחירה חופשית לסרב. המשמעות? המשימה הזאת תחכה לפעם אחרת, לגלגול אחר.
אם לקחתי על עצמי לרפא את הפחד המוטבע בזיכרון הנשמתי שלי אחרי גלגולים רבים של טראומות, ולא הצלחתי במשימה, לא הצלחתי לנצח את הפחדים, לא נורא. הפחד יעלה שוב בגלגול עתידי. תהיה הזדמנות נוספת. מותר להיכשל.
בסוף החיים, אנו חוזרים לממד הרוחני ולמועצת הקארמה, שם עורכים סיכום תקופת חיים ובודקים, מה הצלחנו לבצע מכל מה שלקחנו על עצמינו? ומה לא?
בניגוד למה שנטען בחלק מהדתות, אני באינספור מצבי תקשור מעולם לא ראיתי את המעמד הזה כבית-משפט, או 'בית-דין' של מעלה, או כל דבר אחר שיש בו שיפוט, כעס או חומרה. להיפך, במעמד הזה של חשבון-נפש וסיכום, הנשמה מוקפת באהבה, הבנה וחמלה, ובודקת את הבדיקה שלה ללא כל שיפוטיות מצד המדריכים הרוחניים שלה. כן עוברים בדקדקנות על כל רגע ורגע של החיים שהסתיימו, אך לא מתוך 'התחשבנות'. מועצת הקארמה תשמח ביחד עם הנשמה על כל מה שהצליחה, ותלווה אותה באהבה בהכנות לגלגול הבא, כאשר תבחר לנסות שוב לתקן או ללמוד את מה שלא הצליחה הפעם.
אפס תקלות
הנחת היסוד של רובנו היא שכל דבר שלילי שקורה לנו או לאחרים הוא 'תקלה'. מול אסון או טרגדיה עולה באופן טבעי השאלה, איך בשמיים נתנו לדבר הזה לקרות??
העניין הוא שלמרות הקושי שלנו לקבל את הסבל והכאב בעולם, אין באמת תקלות. אנו בממד הפיזי, בראיה המוגבלת שלנו, מפרשים כל תאונה או פציעה כתקלה, אבל אלו תמיד תסריטים מתוכננים מראש.
גם מוות פתאומי בטרם עת, או מחלה קשה שתוקפת ילד קטן, או כל עוול וסבל שאינם מתיישבים עם ההיגיון שלנו או תחושת הצדק, כל אלה אינם תאונות או תקלות של היקום. הגורל לא מתאכזר, אלוהים לא מתעלל, ושום דבר איננו עונש. כל החוויות האלה נבחרו מראש על-ידי הנשמה הספציפית מסיבותיה שלה, למטרות התפתחות, תיקון, למידה וצמיחה.
התקלה היחידה שיכולה להתרחש היא התאבדות.
אין נשמה שבוחרת מראש במועצת הקארמה להתאבד, מהסיבה הפשוטה שזהו דבר אסור.
ישנן הרבה יותר נשמות שרוצות לקבל גוף ממספר ה'הקצאות' כרגע על כדור הארץ. התור ארוך, ולא לכולם מאשרים לקבל גוף ו'להיכנס למשחק'. כל גוף כאן הוא יקר ומבוקש. מי שמקבל גוף אחראי לשמור עליו, לטפל בו כראוי, לסיים את השימוש בו במועד שתוכנן, ו'להזדכות' עליו כשהוא במצב ראוי.
לכן, לא רק שאסור להתאבד ולסיים טרם זמנה את תקופת השימוש בגוף הזה שקיבלנו, אלא גם אסור להשחית אותו, להתעלל בו ולהרוס אותו. חובה לשמור עליו בריא ותקין, לאהוב אותו, להזין אותו ולהניע אותו, ולהשתמש בו לטובה ולא לרעה. הוא מתנה שקיבלנו, כלי תחבורה שמאפשר לנו לחוות את כל נפלאות העולם הגשמי, ועלינו לכבד אותו ולהתייחס אליו כראוי, בקדושה ואהבה.
סיבה נוספת ומשמעותית שבגללה אסור ליטול את חיינו בטרם עת היא שכל גלגול-חיים של כל נשמה דורש הכנה רבה ועמל בממד הרוחני. לכל גלגול נדרשים המון תיאומים ותזמונים. חוזי-נשמה נחתמים עם כל אדם שנפגוש, נעשים תכנונים מפורטים ומדויקים על שיעורים שנלמד ביחד, יש תסריטים מדויקים לכל חוויה, וגם תיאומים הנוגעים לנשמות שמתכננות להיכנס לעולם דרכנו, כלומר להיוולד לנו.
כל כך הרבה חוטים נשזרים זה בזה במלאכת-מחשבת כדי ליצור רקמת חיים אחת, ואת הרקמות של כל הנשמות שסביבה. זה אולי נשמע מצחיק, אבל מדובר בהרבה מאד עבודת לוגיסטיקה. מי שנוטל את חייו מסכל את כל מה שעמלו עליו בשמים. אם אישה צעירה בוחרת להתאבד, היא משבשת את התוכניות של הנשמות שהיו אמורות להיוולד דרכה, ולא מאפשרת להן להשלים את ההתפתחות שלהן כפי שתכננו. זה מאלץ את הצוותים הרוחניים של כולם להתכנס שוב ו'לחשב מסלול מחדש'. פעמים רבות המפגשים שתוכננו לנשמה שהתאבדה היו עם נשמות שכבר פגשה בגלגולים אחרים, והמתינו בסבלנות לסגור אתה מעגלים קארמטיים. אם היא 'פורשת' בטרם הושלמו המשימות, היא מאלצת את כולם לחפש מחדש גלגולים להיפגש בהם ולסגור את החובות. הרבה בירוקרטיה.
כאבי נשמה
לא כל מי שנמאס לו לפעמים מהחיים האלה הוא אובדני. לא כל מי שבמשך תקופה מסוימת תוהה מה הטעם בכל זה, ולמה אני כאן בכלל, הוא אובדני.
על רצף הדכדוך יש מנעד רחב של חוויות. בקצה ה'כבד' נמצאים הסובלים מדיכאון קליני ורצון אובדני, שחווים תקופות ארוכות במצב 'מזוודה ליד הדלת', מוכנים ללכת. כמו נטלי. ובקצה ה'קל' יש את אלה מאתנו שחיים את חייהם, מתפקדים, מרוצים בסה"כ, ולפעמים מרגישים שמשהו חסר, או איזה דכדוך חמקמק ולא מובן. בתווך בין אלה יש התמודדות עם משברים, טראומות, קשיים שלא נגמרים, ותחושה שנמאס כבר מהמלחמה הזאת.
יש גאות ושפל טבעיים בממשק הרגשי הפנימי שלנו. לפעמים דווקא כשטוב לנו עולות תהיות של: זהו? זה הכל? זה מה שיהיה לי כל החיים? מה הטעם בכל זה?
יש דכדוך רגשי ויש גם דכדוכים רוחניים.
לפעמים, דווקא אחרי התעוררות רוחנית, אנחנו רואים את העולם מפרספקטיבה כל-כך רחבה שכבר לא מבינים מה הטעם בחיים הפיזיים. כי אם הכל אור והכל למידה, מה זה משנה אם אני חי או מת? למה לטרוח? למה להתאמץ? זהו, הבנתי. עיני פקוחות. אפשר לחזור הביתה. ולמה שארצה להמשיך להסתובב כאן בין כל האנשים הלא-מוארים?
ישנם 'לילות אפלים של הנשמה', כשצללים פנימיים עולים מתוכנו ללא משבר חיצוני. בלי סיבה נראית לעין גואה בנו משהו, כמו ביוב פנימי שעולה על גדותיו. זה קורה בהפעלת האני העליון, שמעורר את הצללים שלנו לתנועה, כדי שיעלו מתוכנו להתנקות ולהירפא. אנחנו חווים תחושות קשות של ייאוש, בדידות וחוסר תכלית, והרגשות המטלטלים הללו מאלצים אותנו להתמודד עם השדים הפנימיים שלנו. החוויה עצמה לא נעימה, אך היא מקדמת אותנו מאד בהתפתחות הרוחנית, כי היא מוציאה אותנו בכוח מאזור הנוחות.
מותר להרגיש כך לפעמים
כל מי שאי פעם חשב לעצמו 'מה אני צריך את כל זה?' מכיר את הרגע המקפיא הזה, שאנו תוהים, רגע, אם כך, האם אני רוצה למות?? אולי אני... אובדני?
לא כל הרהור על מוות הוא אובדנות. לא כל תהיה 'למה אני בכלל נשאר כאן' פירושה שאני שוקל להתאבד. בואו לא נמהר להוסיף לקדירת-חיינו את תבלין הפחד בדמות המילה הזו. אין טעם להכניס את עצמנו לסחרור רגשי נוסף, ולהחמיר את מצבנו הנפשי.
במקום זאת, אפשר לפרגן לעצמנו ימים או תקופות כאלה שהרגשות עולים, ובמקום לקרוא להם בשמות מפחידים, נגיד לעצמנו: היום קשה לי יותר מהרגיל. היום אני מתגעגע הביתה, לממד הרוחני, שבו נחים. ולמרות הכל אני נשאר כאן, כי אני יודע שהגעגוע יחלוף כמו צל של ענן, ויהיו ימים שיהיה לי יותר טוב. אבל היום, היום אני מתגעגע.
* * *
אסיים בהברה חשובה: בכל מקרה של מצוקה נפשית או רגשית, ובמיוחד אם אתם מרגישים רצון ליטול את חייכם, הכתובת הראשונה היא טיפול נפשי מקצועי! אנחנו קודם כל נוהגים באחריות ומוודאים שיש לנו ליווי מקצועי צמוד.
בנוסף לזה, אפשר וכדאי להרחיב את הפרספקטיבה על מה שקורה לנו, ולהיעזר גם בכלים רוחניים. במקרה של נטלי, הריפוי המיוחל התאפשר בזכות הרחבת-המבט הזו, אל המרחבים הנשמתיים הרוחניים. זה היה עבורה מפתח רב-עוצמה להאצת הריפוי והגברת האפקטיביות שלו.
שולחת אהבה לכל מי שמתגעגע היום במיוחד.
באהבה תמיד,
אפרת.
Comments