הליגיונר הרומאי
אוהד, גבר נאה בשנות הארבעים, כיפה סרוגה על ראשו, מתיישב מולי.
אני שואלת, כרגיל, מה הוא רוצה לברר בתקשור. הוא נושם עמוק.
כל החיים אני מרגיש איזו כבדות בלב. משהו לא זורם, משהו לא מצליח לשמוח ולאהוב. יש לי אישה מדהימה וילדים נהדרים, ואת כולם אני אוהב, אבל הרגש כזה עמום ולא... לא יודע... לא מצליח להרגיש. לא באמת.
קשה לו להסביר את התחושה, אך היא מספיק מכבידה עליו שהוא החליט לברר מדוע זה כך. למה הלב הזה לא מרגיש?
אני עוצמת עיניים, פותחת ערוץ ומבקשת תשובות עבור אוהד.
העניין שמכביד על הלב הוא אשמה, אומרים לי.
אשמה על מה?
אני נלקחת בעיני רוחי לזמן אחר, הרחק בעבר. אוהד הוא לגיונר רומאי שמוצב בארץ ישראל.
הוא מפקד בכיר. הוא וחייליו מוצבים אי שם בהרי יהודה, בבסיס מאולתר שהקימו ליד כפר יהודי קטן. אני רואה את עצמי בגופו של הליגיונר, אני חווה את ההיזכרות בתור הנשמה של אוהד.
יש לי אוהל-מפקד, עשוי יריעות בד אדומות, שם אני יושב עם הקצינים שתחתי, ואנו מתכננים את מהלכינו.
כמקובל בכל מסעות הכיבוש של הצבא הרומאי, אנו מטילים מס כבד על כפרי הסביבה. המצב קשה, השנה לא היו גשמים חזקים, היבול דל, והם מתקשים לעמוד במכסות הגבוהות.
בכפר הקטן הסמוך גרה עלמה יהודייה צעירה, שולמית שמה. היא יפהפייה ומלאכית, טובת לב, עדינה ואהובה על כולם. היא רואה את הסבל הרב שאנו, הרומאים, גורמים לבני הכפר. היא נחושה לפעול, ומחליטה להסתכן וללכת אל מחנה הרומאים, לדבר עם מפקד האזור.
אני באוהל המפקד עם הסגל הבכיר, הקצינים שלי ואני מנהלים דיון צבאי. על שולחן קטן מולנו פרושה מפת קלף, שעליה אנו מתכננים את המהלכים הבאים שלנו.
לפתע היא מופיעה. יפה ובוטחת, נחושה ונחרצת. לא מפחדת להיות נערה צעירה יהודייה בין כל החיילים הרומאים. היא נכנסת ללא זימון או רשות. החיילים מנסים לגרש אותה מהאוהל, אבל היא בשלה. אף אחד לא ימנע ממנה לנזוף בי על העוול שאני משית על בני הכפר שלה.
אני מסמן לחיילים שיתנו לה להיכנס. היא נותנת בי מבט ישיר ומתריס, באתי לדבר אתך על המסים המוגזמים שלכם. כולם המומים מהחוצפה שלה, אבל בעיני זה דווקא מוצא חן. אני מסמן לחיילים לצאת ולהשאיר אותנו לבד.
בקול שקט ובוטח שולמית נושאת נאום על העוול ואטימות הלב שלנו, הרומאים, ודורשת שנפחית את המסים. אני מקשיב לה, שקוע בקסם שלה, נמשך אליה עד כאב. היא כל-כך מתוקה וחכמה ונועזת וצודקת.
אני יודע שאני אבוד. התאהבתי ביהודייה. זה אסור ובלתי אפשרי, אבל הלב, הלב מפרפר. אני נהנה כל-כך מחברתה! אנו מנהלים דיון עמוק שנמשך ונמשך. אולי שעה, אולי שעתיים. אני מסכים כמובן להקלה בעול המסים.
בשבועות הבאים שולמית באה שוב ושוב אל המחנה שלנו, לדון בתנאי הכיבוש. כולם מתפלאים איך אישה צעירה מצליחה לנהל כך משא ומתן ולהשיג הטבות והקלות ליהודים.
בפגישות שלנו אנחנו משוחחים שעות ארוכות, מתקרבים עוד ועוד. אני ליגיונר, אני חייב לשמור על ריחוק מקצועי, אבל הלב שלי נקרע מאהבה אליה. וגם שולמית מתרככת אלי, היא כבר לא רואה בי רומאי אכזר וחסר לב. היא מפעילה בי איזו חמלה אנושית, היא גורמת לי לחוס על המקומיים ולהיות אדם טוב יותר.
כולם יודעים על האהבה הנרקמת בין הליגיונר הבכיר ליהודייה היפהפייה. כולם רואים כמה פעמים היא באה, ולכמה זמן היא נשארת. אנחנו לא חוצים קווים אסורים, אבל הלבבות שלנו נקשרים זה בזה.
חולפים כמה חודשים.
ואז, שולמית מפסיקה להגיע. אני משתגע מרוב געגועים, ואחר-כך דאגה. לאן היא נעלמה? האם הפסיקה לאהוב אותי?
יום אחד מגיע יהודי מבוגר אל המחנה ודורש לדבר אתי. החיילים מובילים אותו אלי לאוהל המפקד. הוא מתפרץ אל האוהל וצועק לעברי בזעם וכאב: אתה אשם! אתה הבאת עליה את המחלה הזאת! אתה חיללת אותה, ואלוהים מעניש אותה! בגללך היא תמות!
דמי קופא בעורקי.
שולמית חולה מאד. זה אבא שלה, שבא לקלל אותי על מה שעוללתי לבתו. בתוכי זעקה אילמת, אני אוהב אותה! לא חיללתי אותה! לא רציתי להזיק לה! אבל אני שותק ומרכין את ראשי מולו.
אני מנהל מרחוק מעקב מודיעיני על מצבה של שולמית. אני אכול דאגה ואשמה, מת לעזוב הכל ולרוץ אליה לכפר, לקחת אותה בזרועותיי, לרפא אותה.
הימים עוברים ואני מקבל בשורה קשה, שולמית על ערש דווי. אני קם ויוצא מהמחנה, כבר לא אכפת לי מה חושבים ומה יגידו. אני רץ אל הכפר, משוטט בין הבתים, מחפש, לא יודע איפה הבית של שולמית. מישהו רואה אותי, ליגיונר אחוז טירוף רץ ברחובות, והוא מראה לי את הבית. כולם יודעים למה אני שם.
אני נכנס לבית הקטן, החשוך והדל. היא שם, שוכבת במיטה הנמוכה, בהכרה מעורפלת. היא כבר כמעט לא בעולם הזה, שדופה וחיוורת. אני מתכופף אליה, מרים אותה ברכות, מחבק ומתרפק. אל תמותי, בבקשה אל תמותי.
אבל זה כבר מאוחר מדי. היא בין זרועותיי, אבל היא כבר לא כאן.
אני רץ החוצה מהבית, מהכפר, רץ ורץ על הגבעות, זועק אל השמים ומתייפח. היא איננה. וזו אשמתי.
דמעות מציפות אותי בעודי חווה את האובדן הנורא של אוהד הליגיונר.
הצוות הרוחני מסביר לאוהד: תחושת האשמה הקשה שמורה בזיכרון הנשמתי שלך מאז. והגיע הזמן לשחרר. זאת לא היתה אשמתך. המחלה של שולמית לא היתה עונש. הגיע זמנה למות, מסיבות שידועות לה ולמלאכים שלה.
אתה אהבת אותה למרות חומות הזרות והאויבות שהפרידו ביניכם. האהבה שלכם ניצחה את האיבה בין רומאים ויהודים. האהבה שלכם היא ניצחון האור על החושך, ניצחון הקירבה על האיבה, ניצחון האיחוד על הפירוד.
הנשמה של שולמית מלווה אותך מהשמיים, גם היום. היא עוזרת לך לרפא את הלב ולהסיר ממנו את עננת האשמה ההיא.
הכהן הצעיר
קיץ, שנת 2019.
במשך כמה ימים אני מקבלת רסיסי תמונות מגלגול מסוים, מעין הבזקים שקוראים את תשומת לבי לדבר-מה שחשוב שאדע. ירושלים. זמן עתיק, קדום. אני מחליטה לבדוק במה מדובר, ומדוע שולחים לי את ההבזקים האלה. מה חשוב שם כל-כך?
אני עוצמת עיניים, מתחברת למצב 'תקשור', ומבקשת לראות.
אני מרגישה שאני בחוץ. על גבעה או הר. שמש ארץ-ישראלית קופחת על ראשי. אני יורדת במורד התלול.
אני מפנה את מבטי אל הרצפה, לראות מה אני נועלת. פעמים רבות זו הדרך 'להיכנס' אל הדמות, להבין מי ומה אני. להפתעתי, אני רואה רגליים שעירות של בן. כפות רגלי בתוך סנדל עור פשוט, עם סוליה ורצועה אחת. אני לובש מעין כתונת פשתן בהירה פשוטה שמגיעה לי עד הברכיים.
שמי דוד. אני בן ארבע-עשרה. אני מרים את מבטי ומזהה בקלות היכן אני. אני ניצב בראש הירידה לכיוון הכותל המערבי. זהו מקום שהייתי בו הרבה פעמים בילדותי הנוכחית, בישראל המודרנית, כשגרנו אני ומשפחתי בעיר העתיקה בירושלים. אלא שבגלגול שאני רואה כעת, אין שם 'כותל', ואין מדרגות מרוצפות שיורדות אליו. אני מביט סביבי ורואה שהמדרון כולו מיושב בצפיפות, ואני מתהלך בין הבתים הקטנים אל עבר בית המקדש, על ההר ממול, שם אני עובד ככהן צעיר.
הרחובות צפופים עם עולי-רגל למקדש, והרבה כבשים ועזים. ברחבת בית המקדש אני רואה את הסתיו המפואר עם העמודים, ואת ההיכל הגבוה עם הכותרות המוזהבות, שאליו אסור להיכנס.
אבא שלי הוא אחד הכוהנים הוותיקים, אך לא בכיר במיוחד. אני מתבייש בו על כך שלא היה שאפתן ולא השכיל להיות מהמקורבים לכהן הגדול. אני מזלזל בו, בפשטות שלו. אני כן שאפתן, אני נושא את עיני לכהונה הבכירה, לחבר'ה החשובים. אני מנסה בכל מאודי להתקרב אליהם, אך הם לא שמים לב אלי, לנער הצעיר והגמלוני.
אבא מזהיר אותי כל הזמן שהם מושחתים, פוליטיקאים, חנפנים. לא טהורים. לא קדושים. מוטב להתרחק מהם, הוא חוזר ואומר. הכבוד שלהם הוא כבוד מדומה, של גאווה ויוהרה. אנחנו, הכוהנים האמתיים, משרתים את הציבור. הם, המושחתים, משרתים אך ורק את עצמם. אני נוהג כלפיו בכבוד ומקשיב לדבריו, אך עמוק בלב אני בז לו ולתבוסתנות שלו. הוא פשוט לא מבין, הוא מיושן. אני רוצה להיות כמוהם.
התפקיד שלי בשלב הזה של הכשרתי ככהן הוא לנקות את נחלי הדם והג'יפה שסביב המזבח לאחר הקרבת הקורבנות. אני לא אוהב את העבודה הזו. הריח נוראי, ולא עוזב אותי גם אחרי שהתנקיתי.
החלום שלי הוא לשיר במקהלה, באותה קבוצת לוויים שמזמרת על המדרגות החגיגיות במקדש. אמנם אני כהן, ותפקיד השירה שמור ללוויים, אבל קולי היפה והעקשנות שלי יזכו אותי לבסוף גם במקום במקהלה.
אפילו הכהן הגדול, המכובד והמרשים, שם לב לשירה היפה שלי ומתפעל. לבי מתפוצץ מגאווה. סוף סוף הוא שם לב אלי. אני מעריץ אותו כמו שבני נוער מעריצים ידוענים מפורסמים.
אני רואה את עצמי עומד על המדרגות התלולות ושר עם הגברים 'הללויה' בגאווה והתרגשות. הגשמתי את חלומי. החיים יפים.
אבל אז מתחילים שינויים. יש אי שקט. דיבורים על מלחמה. הרומאים מתקרבים.
יום אחד אני רואה את הכהן הגדול הולך ברחבה עם מפקד רומאי, שלבוש במדי חייל וגלימה. הם מסתודדים. אני מבין שהכהן הגדול קושר קשרים עם הרומאים.
המצב מחמיר. הרומאים צרים על ירושלים.
המצור קשה. אנחנו מרגישים את אימת הסוף המתקרב. אני מבין שמשהו נורא עומד לקרות.
הרומאים על החומות. הקרבות מתחילים. בתים נשרפים, אימה ברחובות. בחוץ היהודים נלחמים ברומאים בגבורה, אבל זה קרב אבוד. אני מבין שהסוף קרוב.
הכהן הגדול וכל המקורבים אליו אינם. הם ברחו מבעוד מועד.
אני מבין שהוא בגד בעמו, שהוא הציל את עצמו ונטש אותנו למות. אני מבין סופסוף שהוא היה נוכל פחדן ושפל, ולבי נשבר. אבא שלי צדק. אבא יקר שלי, שזלזלתי בו, שהתביישתי בו.
הצבא הרומאי האדיר כבר על החומות. תוך יום יפרצו את החומה.
הכל בוער. שכונות המגורים עולות בלהבות. יש פחד ומנוסה ברחובות. הקץ קרב.
אנחנו הכוהנים מתקבצים במקדש בחוסר אונים.
ואז נבקעת החומה, והחיילים הרומאים מציפים את העיר. במקדש, אנו הכוהנים ממתינים בשקט, מבוהלים. חיילים רומאים נכנסים אל המקדש.
הם עוברים בינינו ומוציאים אותנו להורג, משספים את גרוננו בזה אחר זה, שם ברחבת המקדש.
אני רואה את החייל הרומאי עם החרב מתקרב אלי. עוד מעט תורי.
אני עומד בשקט. אף אחד לא מתנגד. אנחנו לא לוחמים, אנחנו כוהנים. וגם כך, אין לאן לברוח, העיר כולה נפלה.
החייל מגיע עד אלי. הוא עלם צעיר, גדול ממני אולי בשנתיים. הוא מביט בעיני לרגע. דווקא אצלי הוא מתעכב. משהו בלבו נצבט. הוא מזהה את עצמו בי. שנינו נערים, יכולנו להיות עכשיו במקום אחר, במצב אחר, בבית, עם המשפחה, משחקים עם חברים, מתאהבים בנערות. אבל הוא חייל רומאי ואני כהן יהודי, ואחרי היסוס קצר, הוא מניף את חרבו ומשסף את גרוני. זה נגמר.
אני מרגיש את כוח החיים אוזל ממני, ועולה השמימה יד ביד עם אבא שלי.
אני רואה למטה את ירושלים החרבה עולה באש, בעוד הקרבות נמשכים.
בתום ההיזכרות הזו, אני נזכרת שכבר ראיתי שהייתי כוהנת בכמה גלגולים בכמה דתות שונות.
אני שואלת, מדוע הנשמה שלי בחרה בדרך הזו?
אני מקבלת את התשובה: כדי ללמוד שבסוף, הכל אותו האור, וכל הדרכים השונות מובילות לאותה אהבה אלוקית, לאותו המקור, לאותו השורש. והכל מאוחד, כי הכל בסוף אהבה.
אני מבינה שכל הנשמות האלה, של היהודים ושל הרומאים, נשמות שמצאו את עצמן משני צדיו של העימות הזה, שלקחו חלק בהתרחשות הזאת, שהרגו זו את זו, היו צריכות ללמוד שאין הפרדה, שפירוד בין בני אדם הוא מלאכותי, הוא לא אמת. האמת היא שכולנו אותו הדבר, כולנו אחד, כולנו בסוף עשויים מאותו החומר, והוא אהבה.
רומאים וירושלים: מעגל פרטי וקולקטיבי
כאשר נשמה מסוימת עושה מעשה מסוים בגלגול מסוים, היא מפתחת קארמה כלפי המקום והאנשים שהיו מעורבים באותה התרחשות. לדוגמא, כאשר נשמה אחת רוצחת נשמה אחרת או גונבת ממנה, היא תצטרך בעתיד לאזן את הקארמה הזאת. באופן דומה מאד, קולקטיבים של בני אדם יכולים לצבור קארמה כלפי קולקטיבים אחרים.
במהלך שנותיי כמתקשרת שמתי לב שישנן שתי קבוצות גדולות של נשמות שנמצאות באחוזים גבוהים בעת הזאת במדינת ישראל: נשמות שהיו בשואה, ונשמות שהיו בחורבן בית המקדש השני.
רבים מהלקוחות שהגיעו אלי חוו גלגולי חיים בתקופות ההיסטוריות האלה, וככל שרבו המקרים שראיתי בזמן תקשורים, הבנתי שיש כאן תופעה קולקטיבית ולא רק פרטית.
את היום הנורא ההוא שבו נפלה ירושלים ראיתי באינספור תקשורים להרבה מאד אנשים. רבים מהם היו אז רומאים, וכך יצא לי לראות עצמי צועדת עם שורות חיילי הלגיון עטויי-השריון בדרך לירושלים בחום האכזרי של הקיץ הארץ-ישראלי. ראיתי את הקרב מחוץ לחומה, מבין שורות החיילים הרומאים. הרחתי את הזיעה והעשן, חשתי את השמש הקופחת, שמעתי את הלמות החרבות, את הצעקות, את אימת היהודים ואת נחישות הלוחמים הרומאים, חבריי-לנשק. חשתי אותם נפצעים, מתגעגעים הביתה למשפחה שנשארה מאחור, ומצטערים למות רחוק כל-כך מהבית.
ובעיקר, ראיתי את הנשמות שלהם בסוף חייהן, נפרדות מהגוף, עולות לשמים ומבינות את השיעור שהוחמץ ואת העוול שנעשה, ובוחרות להיוולד כאן בעת הזאת, לחוות גלגול-חיים במקום שבו התבצע העוול לפני אלפי שנים, והפעם להיות בצד היהודי. לאהוב את מה ששנאו והחריבו לפני כמעט אלפיים שנה.
עבורם זהו שיעור נשמתי שסוגר מעגל גם של קארמה פרטית על חלקם במלחמה ההיא, וגם של הקארמה הקולקטיבית של הרומאים. כאן הנשמה שלהם משלימה את השיעור, כשהיא לומדת ורואה ומבינה שכולנו בני אדם, ובין אם אנחנו רומאים או יהודים, כולנו מאותו המקור, כולנו עשויים מאותו החומר, כולנו אהבה של הבורא.
באופן מופלא ויפהפה, הפרטי והקולקטיבי נפגשים ללמידה משמעותית. כל נשמה חווה שיעורים פרטיים משלה, והקולקטיב לומד ביחד שיעורים גדולים.
עוד מעגל של אשמה
בחזרה אל אוהד.
אחרי ששנינו מתאוששים מהטלטלה הרגשית על מותה של שולמית, אני שואלת את הצוות הרוחני, האם יש עוד דבר שעלינו לדעת לגבי כבדות-הלב של אוהד? האם יש עוד שכבה לקלף?
התשובה היא כן. יש עוד אשמה.
והנה אני כבר לא בהרי יהודה. עכשיו אני בתוך יער עבות, מושלג. עצים גבוהים סביבי, עד קצה האופק.
אני מביטה למטה, לרגלי מגפי עור שחורות. לגופי מדי צבא גרמניה.
יד ימין שלי מושטת קדימה, מכוונת אקדח לראשה של אישה. היא כפופה על האדמה, בהריון מתקדם.
היא יהודייה. אני והחיילים שאיתם אני משרת ריכזנו את כל יהודי הכפר בכיכר, אבל כמה מהם ניסו לברוח ורצו אל היער. רדפנו אחריהם עם הכלבים שלנו. הם הצליחו לברוח, חוץ מהאישה ההרה שרצה לאט, בגלל הבטן הכבדה. הכלבים תפסו אותה, הפילו אותה לאדמה, ואני הגעתי אחריהם בריצה, שלפתי את האקדח ו-
אני יורה בראשה כדור אחד. היא מתה במקום, עם התינוק שבבטנה.
אני לא איש רע, אני לא נאצי אידאולוג, אני לא שונא יהודים. לפני המלחמה הייתי ספורטאי אולימפי, ואז גייסו אותי לצבא, ואני בסך הכל ממלא את הפקודות שקיבלתי.
אחרי המלחמה אני לא מצליח לשכוח את המעשה הנורא עשיתי. האשמה כבדה מאד על לבי. יש לי אישה ושני ילדים, בן ובת. בכל יום שאני רואה אותם אני חושב על האישה ההיא והתינוק שבבטנה.
חולפות השנים. הלב שלי הולך ונחלש מרוב צער, אשמה וחרטה. אני מת מהתקף לב, בעודי לבד בבית.
החדר שקט וכבד בתום ההיזכרות.
הצוות הרוחני מסביר לאוהד: בסוף הגלגול ההוא, הנשמה שלך עלתה לשמים והתחננה לשוב תיכף ומיד לגלגול חדש, כדי לתקן. באופן חריג אושר לך לחזור מיד, ללא תקופת המתנה. חודשיים לאחר מותך, הנשמה שלך כבר נכנסה כעובר לבטנה של אמך הנוכחית, ואתה נולדת שנה בדיוק לאחר מותך כחייל נאצי, באותו התאריך, והפעם כיהודי ישראלי ציוני, בן לניצול שואה.
הקארמה שלך נקיה, האשמה שאתה נושא בלבך יכולה להשתחרר לעולמים.
הנשמה שלך בחרה לחיות הפעם כיהודי, לאהוב את העם שלך ואת הארץ שלך, להעניק משפחה לאביך ניצול השואה שאיבד שם את כל משפחתו, ובכך הקארמה שלך נסגרת, היא נקיה לחלוטין.
עוד שכבה של אשמה הוסרה.
לאחר התקשור אנחנו ניגשים, אוהד ואני, לחפש באינטרנט פרטים אודות החייל ההוא, שאת שמו המלא קיבלתי בתקשור ולא אזכיר כאן, מפאת צנעת הפרט.
היות ומדובר בספורטאי אולימפי בגרמניה שטרום מלחמת העולם השנייה, קל לנו לאתר אותו ברישומי אגודת הספורט הגרמנית. שם, בארכיון הגרמני, אנחנו מוצאים את החייל בשמו המלא, ואת תאריך הפטירה שלו. שנינו מתמלאים צמרמורת כשאוהד מאשר: כן, זה תאריך הלידה שלי, שנה בדיוק לפני שנולדתי. בדיוק כפי שנאמר לנו בתקשור.
בשבועות והחודשים שאחרי התקשור, אוהד חווה הקלה רגשית משמעותית. הוא הרגיש שמשהו בלב שלו סוף סוף נפתח, לחוות, להרגיש, לאהוב. משקולת כבדה הוסרה.
השואה והקולקטיב הנאצי
רבות מהנשמות שחיות כיום בישראל חוו את השואה בגלגולן הקודם.
יצא לי לראות בתקשור גם נשמות של קורבנות יהודים, וגם כאלה שהיו אז בצד הפוגע, ובחרו להיוולד כאן על מנת לתקן. מי שהיה נאצי שהרג יהודים, בחר להיוולד הפעם כיהודי, בארצם של היהודים, לאהוב את מי ואת מה ששנא כל-כך בגלגול ההוא. כך הנשמה לומדת שיעורים, כשהיא נכנסת לנעליים של מי שבעבר פגעה בו, ומגלה שכולנו עשויים מאותו החומר, וכולנו אותה אהבה.
סגירת מעגל מרגשת
כמה חודשים אחרי שראיתי את הגלגול של עצמי ככהן צעיר שנרצח בבית המקדש בידי חייל רומאי, הגיעה אלי אישה צעירה בשם יסמין לפגישת תקשור.
(מפאת אורך הפוסט, לא אכנס לפרטי ההתייעצות שלה).
עצמתי עיניים ופתחתי ערוץ. ביקשתי הדרכה והכוונה עבור יסמין.
בן-רגע מצאתי את עצמי כחייל רומאי צעיר בקרב מחוץ לחומת ירושלים.
אנחנו נלחמים בחום הכבד, חברי החיילים ואני. היהודים לא נכנעים ולא מוותרים.
לבסוף, אחרי שעות ארוכות של קרב מתיש, אנחנו מצליחים להבקיע את החומה.
אנחנו רצים אל בית המקדש, שם אנחנו מוצאים את הכוהנים מכונסים יחד, בשקט. הם לא מתנגדים ולא מנסים להילחם. אנחנו מוציאים אותם להורג, אחד אחרי השני.
מגיע תורי. אני עומד עם חרב שלופה מול כהן צעיר, נער בערך בגילי, קצת יותר צעיר. הוא מביט בי ישירות בעיניים. אני מהסס לרגע.
אני מניף את החרב הכבדה ומשסף את גרונו במכה מהירה.
הצלבת המבטים הזאת ממשיכה לרדוף אותי כל חיי. גם כשאני חוזר הביתה אחרי המלחמה וממשיך לחיות עוד שנים רבות, אני מצטער על מה שעשיתי לנער הזה. הרגתי הרבה בתור חייל, אבל דווקא הכהן הצעיר הזה לא יוצא לי מהראש.
בסוף התקשור חיבקתי את יסמין ארוכות.
הנה זכינו להיפגש שוב, שתי נשמות במסע, הכהן הצעיר שהייתי והחייל הרומאי ההוא, והפעם בסיטואציה של ריפוי ואהבה.
מעגל נוסף נסגר בדרך אל האור.
* * *
בימים מורכבים אלה, כאשר אזעקות מפלחות את האוויר שוב ושוב בכל הארץ, כשעם ישראל צם את צום תשעה באב ומתאבל על חורבן ירושלים, אני יושבת עם ילדיי בממ"ד ומתפללת בלב, שכמו הנשמות של הרומאים והנאצים, גם האויבים שלנו היום ילמדו את שיעור האהבה ויבינו שכולנו עשויים מאותו החומר.
אני חושבת על אוהד, אדם דתי שקורא היום את מגילת איכה, צם ומתאבל בכל לבו על חורבן בית המקדש שבהחרבתו השתתף בעצמו, בגלגול חיים אחר.
אני חושבת על המעגלים הנצחיים שנפתחים ונסגרים. רומאים. נאצים. יהודים. נשמות פרטיות שמתקבצות לשיעורים קולקטיביים.
אני מתפללת שאת השיעור הנצחי, שכולנו אותה אהבה, ילמדו האויבים שלנו עוד בחייהם.
באהבה תמיד,
אפרת.
Comments