top of page

החייל - ריפוי כאבי ברכיים

אפרת קליין

Updated: Jun 20, 2022

סער, נער אתלטי וחייכן לפני שירות צבאי, הגיע למפגש כשהוא סובל מכאבי ברכיים קשים ומשתקים.

הוא היה ספורטאי פעיל, ייצג את בית ספרו בתחרויות אתלטיקה, עד שפתאום, בסביבות גיל 16, התחילו הכאבים.

סער לא נפצע בברכיים ולא נמצאה כל בעיה רפואית שהיתה יכולה להסביר את הכאבים, ולכן גם לא היה לו אופק טיפולי להחלמה. מעבר לסבל הפיזי, סער היה מודאג מכך שהברכיים הכואבות לא יאפשרו לו להגשים את חלומו להיות חייל קרבי ביחידה מובחרת.

עצמתי עיניים, ביקשתי מהצוות הרוחני הכוונה והדרכה עבור סער, ופתחתי את הערוץ.

מצאתי את עצמי בתוך שדה קרב.

אני חייל עם רובה בעל מראה עתיק, לא מודרני, עם כידון בקצהו. אני מוקף בחברי לנשק, כולנו לובשים מדים עם ז'קט אדום, ואנחנו נלחמים בעוז מול האויב. אנחנו איפשהו באירופה, אולי בצרפת, או בסביבה, בתקופת נפוליאון. אבל אני לא צרפתי.

הקרב מתנהל על גבעה ירוקה.

שמי פיליפ, אבל כולם קוראים לי בכינוי חיבה 'פיפ', ויש לי אהובה שמחכה הרחק בבית, מעבר לתעלה, בכפר קטן ליד לונדון. שמה ג'ואן, היא יפה ומתוקה. אנחנו מאורסים.

אני נלחם ללא פחד, יודע בודאות שאחזור אליה בתום המלחמה ונתחתן, ויהיו לנו ילדים, והכל יהיה בסדר. יש לי בטחון עצמי של נער צעיר שמרגיש כל-יכול, שעדיין לא מבין כמה שבריריים החיים. אני בחור חמוד וחיובי. כולם אוהבים אותי. יש לי תלתלים חומים וחיוך מתוק עם עיניים מאירות. כל החיים לפני ואני בטוח שהם יהיו טובים מאד.

הקרב נמשך. האויב מצמצם טווח, מתקרב אלינו, והלחימה נעשית מטווח אפס.

אני נלחם במרץ, כמעט בהתלהבות. אני בטוח בצדקת הדרך, בטוח ביכולות שלי כלוחם. אין בי פחד. אין ספקות. אין מחשבות על כישלון. אדרנלין מציף אותי, אני באקסטזה של לחימה.

ואז, משום מקום, זה מגיע. בום.

משהו מפלח את הברך שלי. כאב חד וקריסה אל הקרקע.

לוקח רגע עד שאני מבין שנפצעתי. דם רב פורץ מהפצע הפתוח.

זה לא יתכן. זה לא אמור להיגמר כך.

הפציעה לא מאפשרת לי להמשיך להילחם או להגן על חיי. אני מנסה, אך זה קרב אבוד. אני מוקף חיילי אויב, והסוף מגיע מהר כמו ברק.

אני מסיים את חיי בתדהמה. איך בן-רגע הכל התהפך! יש לי עוד כל-כך הרבה רצון לחיות ולחוות. חיים שלמים מחכים לי. ג'ואן מחכה לי. לא כך זה היה אמור להיות!


הצוות הרוחני מסביר לסער שהזיכרון הטראומטי הזה כלוא בגוף האנרגטי שלו סביב הברכיים, וזו הסיבה לכאבים המתמשכים.

כאשר הנשמה עוזבת את הגוף הפיזי, הוא מתכלה, אך הגופים האנרגטיים שלנו, שמקיפים את הגוף הפיזי, ממשיכים להתקיים. עם המוות, הם עוברים עם הנשמה לממד הרוחני, ונכנסים אל הגוף הבא בגלגול הבא. הם מלווים אותנו בכל הגלגולים, צוברים תבונה, ידע וחוכמה. כל הזיכרונות והלמידה של הנשמה נשמרים בגופים האנרגטיים הללו, וכך אנו מתפתחים מגלגול לגלגול.

הטראומה שאנו חווים בגלגול מסוים נאגרת כגוש אנרגטי סביב האיבר שבו היתה הטראומה. כמו קובץ נעול, הטראומה 'יושבת' שם וממתינה לטריגר הנכון בזמן הנכון שיגרום לה להתעורר ולהיות מורגשת.

וכל זאת כדי למשוך את תשומת לבנו, כדי שנטפל בה ונרפא אותה לעולמים.

במקרה של סער, הטריגר שהפעיל את הזיכרון הנשמתי הרדום היה הגיוס המתקרב.

מבחינת הזיכרון הנשמתי של סער, שירות צבאי פירושו מלחמה, שפירושה פציעה ומוות בטרם עת. הצו הראשון שקיבל, המיונים לצבא, העיסוק בגיוס, ההכנות הפיזיות והמנטליות, כל אלה הציפו את אנרגיית הכאב שהמתינה שם מהגלגול ההוא. והכאב המתמשך בברכיים היה הביטוי הפיזי של האנרגיה הזאת. כמו נורה אדומה שנדלקת ברכב, ומזהירה אותנו שצריך למלא שמן או מים, או לבדוק תקלה מסוימת, כך גם כאן. הכאב הפיזי הוא אינדיקציה שמשהו בנו דורש בדיקה ותיקון.


בתום התקשור סער היה נפעם.

את יודעת, אמר בהתרגשות, תמיד היה ברור לי שאני אמות בצבא. כל שנה ביום הזיכרון בטקסים בבית הספר, כשהראו תמונות של נופלים, היתה לי תחושה כזאת שגם אני שייך לשם, שגם אני אהפוך לחלל, לתמונה על הקיר. לא הבנתי מה לא בסדר אתי, למה שאני אחשוב ככה? אני בנאדם שמח ואופטימי, לא חרדתי, לא מפחד מכלום. מה פתאום אני חושב מחשבות כאלה? עכשיו אני מבין למה.

לבי נמלא צער על התחושות הקשות האלה שסער נשא כל חייו. ביקשתי מהצוות הרוחני לתת לנו מסר נוסף בנושא. לא יכולתי לשאת את המצב הזה, שבחור צעיר שכל החיים לפניו, משוכנע שהוא עומד למות בצבא.

המסר היה ברור וחד משמעי: אתה לא הולך להיהרג הפעם. אתה מוגן. הנשמה שלך בחרה, כחלק מהריפוי של הטראומה ההיא, לחוות בחיים האלה שירות צבאי כלוחם, שכדורים שורקים לו מעל הראש, אבל הפעם חוזר הביתה בשלום, ללא פגע, וחי חיים שלמים, ארוכים וטובים לאחר מכן.

סער חייך.

אז אני הולך להיות קרבי??


להשלמת הריפוי, סער קיבל תרגילים רוחניים לעשות במשך כמה שבועות, שכללו הדמיות אור על הברכיים והדמיה של סוף אחר, טוב, לגלגול ההוא באירופה.

בשום שלב הוא לא טופל באמצעים רפואיים או תרופתיים.

כיום סער משרת כלוחם ביחידה מובחרת, ללא כאבי ברכיים, ועתיד לצאת בקרוב לקורס קצינים.


* * *


שחזור גלגולים: ריפוי ההווה באמצעות העבר

זה נשמע פלאי, על גבול ההזוי.

איך מצב רפואי, פיזי מובהק, כאב כרוני, יכול להיעלם בעקבות איזה סיפור על מישהו שחווה משהו במקום כלשהו בזמן כלשהו?

כיצד עובד המנגנון?

אסביר זאת באמצעות 'השאלה' מהתחום הפסיכולוגי.

כאשר אדם סובל מפוביה מסוימת שמנהלת את חייו, והמקור של הפוביה הזאת הוא זיכרון טראומטי מודחק מהילדות, הטיפול יהיה להעלות את הטראומה ממקומה המודחק בתת-מודע, להיזכר בה ולהציף אותה. עצם הפעולה הזאת של הוצאה מהחושך אל האור, עצם ההתבוננות בזיכרון הטראומטי, הוא פעולת הריפוי. בסופו של התהליך הזה, תיחלש האחיזה של הטראומה בנפש, והפוביה תיעלם.

ריפוי רוחני פועל באופן דומה מאד.

אלא שהזיכרון המודחק, הקבור במעמקי התת-מודע, הוא לא מהחיים האלה, אלא מגלגול אחר.

ההשפעה האנרגטית של הטראומה מתבטאת בחיים האלה, והיא יכולה להיות מורגשת בגוף או בנפש.

הגוף הפיזי שלנו מוקף בשכבות של גופים אנרגטיים, שם שמורים הזיכרונות הנשמתיים שלנו.

כל טראומה שאנו לא מרפאים, תישאר בגופים האלה כגוש אנרגטי של כאב, שבסוף הופך לחולי בגוף הפיזי.

מה שמרגש אותי בכל פעם מחדש כשמדובר בריפוי טראומות מגלגולים קודמים, היא העובדה שעצם העלאת הזיכרון הקדום מהתת-מודע אל המודע, כבר מהווה את רוב הריפוי. עצם ההיזכרות, ההבנה, הראיה מחדש של הטראומה המכוננת, כבר משחררת את רוב האחיזה שלה בגוף ובנפש, ומאפשרת לה להשתחרר מהשדה האנרגטי שלנו.

בנוסף, תרגילי הדמיה תודעתיים מאפשרים לניקוי ולריפוי להיות שלמים ולהישמר לאורך זמן.


* * *


המדע יגלה את מה שהרוח כבר יודעת

אם נעצור רגע ונשאל את עצמנו, למה לאדם הזה יש סרטן ולשני לא? למה לו יש בעיות בלב ולה יש בעיה בכליות? מבחינת הרפואה המדעית, הכל שרירותי. יש גורמי סיכון, יש גורמים גנטיים, אבל זה לא נותן הסבר מלא. יכולים להיות שני אנשים עם אותו מטען גנטי ואותם גורמי סיכון, מאותה משפחה, האחד יחלה והשני לא. מדוע?

מכיוון שיש סיבות נסתרות מן העין לחולי. סיבות הקשורות למסע הנשמה ולשדה האנרגטי שלנו.

באמצעות התקשור ניתן להתחבר אל ה'רשת' הרוחנית ולברר, כמו ב'גוגל', מה מקור החולי האישי שלנו, ואז לרפא אותו מהשורש.

הרפואה כיום לא מכירה בכוחו המרפא של הזיכרון הנשמתי.

אני בטוחה שבעתיד יחקרו את הכלי הזה וישתמשו בו לרווחת החולים. כל כך הרבה ממה שקורה לנו בחיים האלה הוא תוצר של חיים קודמים. זיכרונות העבר הנשמתיים מלווים אותנו כל הזמן והם כמו משקולות שאנו סוחבים מבלי לדעת, ומבלי להבין למה כבד לנו כל-כך.

ככל שנרבה לעבוד עם הכלי הזה, לראות גלגולים קודמים שלנו ולנקות את המטען שהותירו בנו, כך נוכל להירפא בעוד ועוד רבדים, ולהביא את עצמנו לחיים קלים ונטולי-משקולות.


באהבה תמיד,

אפרת




Comments


להרשמה לאתר וקבלת עידכון על פוסטים חדשים

תודה על ההרשמה

bottom of page