להבות תאומות: הפרת חוזה-נשמה (חלק 1)

רוני הגיעה לפגישת תקשור נוספת, אחרי לא מעט פגישות קודמות.

'זהו, נמאס לי! סופית! תגידו לי איך לשכוח אותו'.

היא מורה, נשואה, בת 40, אמא לילדים. את הלהבה התאומה שלה הכירה כשעברה לעבוד במקום חדש ופגשה שם את אריאל, מורה גם הוא. היא הרגישה חיבור מידי ועוצמתי, ואף ניסתה להתקרב אליו, אך הוא שמר על מרחק. עם הזמן הם הכירו יותר ויותר, התקרבו ונעשו ידידים, אך מעולם לא דיברו בכנות על מה שמבעבע מתחת לפני השטח. עבור רוני, העמימות הזו היתה מקור להרבה תסכול וכאב.

זה נמשך כבר כמה שנים, במהלכן רוני חוותה התעוררות רוחנית עמוקה ואינטנסיבית.

לפי חוזה הנשמה שלהם, גם אריאל היה אמור לחוות זאת, בכל הספקטרום הרחב, הרגשי, הרוחני, הנפשי והנשמתי, כמו רוני. גילוי-לב ביניהם היה יכול להוביל לשינויים משמעותיים במסלולי החיים של שניהם, ואף לאיחוד מעשי בעתיד.

רוני חיכתה בסבלנות, השתוקקה מרחוק, ציפתה, התאכזבה, התמקדה בריפוי עצמי ועבודה פנימית, וניסתה שלא להתמקד באריאל. עד שיום אחד, פשוט נגמר לה הדלק. בבת אחת נמאס לה מהכל. נמאס לה לחכות, לצפות ולהתאכזב. נמאס לה מההסתרה, מהחיים הכפולים הרגשיים שהיא מנהלת, נמאס לה להשתוקק אל אריאל מרחוק, נמאס לה מרכבת-ההרים הרגשית, ובעיקר נמאס לה מהשחיקה האנרגטית שזה גורם לה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה כך. זה קרה כל יום כמעט. אבל הפעם זה היה אחר. הפעם נמאס לה באמת. לחלוטין. הפעם היא ידעה שזה סופי.

*

מסע הלהבות התאומות הוא מצד אחד חוויה פרטית עד מאד, ומצד שני, זהו גם מסע קולקטיבי. נשמות רבות משתייכות לקבוצה הנבחרת הזו, והתפקיד או התכלית הם קולקטיביים, להאיץ את ההתעוררות הרוחנית של האנושות, ולהרחיב את גבולות האהבה.

כתוצאה מהדואליות הזו, של הפרטי והכללי, יוצא שמצד אחד, כל זוג להבות תאומות חווה את הסיפור הפרטי, הייחודי, השונה והספציפי שלו, אך מצד שני, לעתים נראה גם מגמות קולקטיביות, כאשר בתקופות מסוימות ישנם תהליכים מקבילים אצל פרטים רבים בקבוצת-הנשמות הזו.

המגמה הנוכחית שאני עדה לה כמתקשרת היא מאיסה במסע. נשמות נשיות רבות מגיעות בתקופה הזו למיצוי של כל הבלגאן הזה, ומבקשות להתרחק. חלקן מצויות כבר כמה שנים בתהליך מטלטל. הרבה מהן כבר חוו כמה וכמה מעגלי התעוררות והתפתחות רוחנית. הן התייצבו למשימה, ריפאו וטיהרו מטעני-נשמה נושנים, בחרו לממש את הפוטנציאל הרוחני העוצמתי שלהן, ובינתיים חיכו וציפו להתעוררותו של הצד הזכרי, אך הוא, למרבה הצער, מתמהמה.

כך קרה גם לרוני.

רגע ההחלטה, לסגור את הדלת על הלהבה התאומה שלה, הביא איתו תחושת הקלה גדולה, כמעט אופורית. רוני ציפתה בהתרגשות לחזור לעצמה, להתחדש, לחוש פרץ של אנרגיה, לשמוח ולשגשג.

אבל אז הגיעו הסימנים. מהר מאד, בתוך שעות, היא הוצפה בהם, מכל עבר. היא קיבלה אינספור תזכורות לאריאל. השם שלו הופיע סביבה ללא הרף, על שלט של חנות בעודה נוסעת, בכותרת בעיתון, מפי קריין ברדיו.

בהתחלה חשבה שזה מקרה. אך ככל שנקפו השעות, המשיכה ה'הפגזה'. בזה אחר זה הופיעו סימנים שהזכירו לה אותו, סימנים שבעבר היתה מבקשת מהמדריכים הרוחניים שלה. רוני הרגישה כאילו היקום גורר אותה בכוח בחזרה אל הלהבה התאומה שלה, בניגוד לרצונה.

במצב המבולבל הזה היא הגיעה אלי לפגישת תקשור.

'אני לא מבינה, מה היקום רוצה ממני?? למה מזכירים לי אותו כך, ללא רחמים? גם ככה קשה לי, כי אני רואה אותו באופן קבוע במקום העבודה. למה מחבלים לי בתהליך ההתנתקות שאני כל-כך זקוקה לו? אולי הם מענישים אותי על זה שהפרתי את חוזה-הנשמה שלנו? שנטשתי? או אולי רומזים לי שאני טועה, שאסור לי להתנתק ממנו? מה לעזאזל קורה כאן?'

פתחתי ערוץ וביקשתי עבור רוני הבהרות.

וזו היתה תשובתם:

נשמה יקרה, כל-כך הרבה כאב יש בדבריך, וכל-כך הרבה שאלות מקופלות זו בזו.

ראשית, היקום לא נגדך, הוא בעדך. היקום לא מעניש אותך. הוא לא שולח לך את הסימנים האלה כדי לבלבל אותך, למעשה, הוא לא שולח אותם כלל. הם מגיעים אליך מהלהבה התאומה שלך, כתוצאה מהמהלך האנרגטי החד שלך.

צריך להבין, החוט האנרגטי שמחבר להבות תאומות זו לזו הוא כמו גומייה אלסטית. אם מושכים גומייה בחוזקה לצד אחד, מה יקרה? המתח שנוצר בגומייה יגרום לה לעשות את ההיפך מהתרחקות: היא 'תקפוץ' חזק בחזרה. ככל שמותחים אותה יותר חזק, כך היא נמשכת לחזור למקומה.

באופן דומה, אם אנחנו מנסים 'למשוך' את עצמינו בבת אחת הרחק מהלהבה התאומה, החוט האנרגטי המשותף יימתח כמו גומי, וימשוך אותנו בכוח בחזרה אל הכיוון שממנו ניסינו להתרחק. זהו מנגנון אנרגטי אוטומטי. הניסיון שלך להתרחק בבת אחת, באופן טוטאלי, לתמיד, מתח את החוט האנרגטי המשותף שלכם בחוזקה ובפתאומיות, והתוצאה היתה 'משיכה' חזקה של החוט בחזרה.

אנו מכבדים את רצונך ואת הצורך שלך בהתרחקות. אמנם התנדבת לחוות את החיבור הנשמתי המיוחד הזה, אך לא מדובר ב'משימת התאבדות' או מאסר-עולם. המחויבות שלך היא בראש וראשונה לעצמך, ואנו מחזקים אותך בהחלטתך לדאוג לשלומך. את מפעילה את הבחירה החופשית שלך באופן ראוי ונכון.

את לא מפרה את חוזה-הנשמה ביניכם. הלהבה התאומה שלך הוא זה שלמעשה הפר את החוזה, לא מתוך כוונה רעה, חלילה, ולא ביודעין. קורה לפעמים שנשמה שלקחה על עצמה משימה מסוימת, לא מצליחה לעמוד בה.

הואיל והוא הפר את חוזה-הנשמה ביניכם, לך יש חירות מלאה לקחת מרחק ממנו. אך אנו ממליצים לא להחליט החלטות דרמטיות כגון 'אני פורשת ממנו לעולמים', שהיא משולה למתיחה חזקה של הגומייה. מה שאפשר במקום זאת, זה למתוח בעדינות, כלומר להחליט על התרחקות זמנית, מתונה, כמו לקיחת פסק-זמן. תני לזה את הכותרת: 'התרחקות לעת-עתה, לצורך מנוחה והתאוששות'.

אולי לאחר התקופה הזו תרגישי שהמרחק מיטיב אתך, ותישארי שם, חופשיה מהכבלים לעולמים. זו תהיה בחירתך. והיא תהיה ברת-מימוש, מכיוון שההתרחקות נעשתה בעדינות ובהדרגה. אם נחזור למשל הגומייה, כשמותחים אותה לאט ובעקביות, הגומי נמתח ונחלש בהדרגה, הוא מאבד מהאלסטיות שלו, ואין בו את הלחץ המקורי, שמושך אותו כמו קפיץ בחזרה.

אך קחי בחשבון שישנה אפשרות נוספת, והיא שהמנוחה הזמנית תאפשר לך להיות רגועה יותר לגבי המשך המסע הזה, פחות להוטה לאיחוד, יותר ממוקדת בעצמך ובתהליכים האישיים שלך, יותר סבלנית. ואז אולי כבר לא תרגישי צורך להתנתק ממנו 'לתמיד'. אולי תוכלי לחיות בשלום עם תודעת 'גם וגם': גם לדעת שאת להבה תאומה, וגם להיות רגועה לגביו, כלומר לא להיות מושקעת בזה אנרגטית כל-כולך.

*

זה קורה הרבה.

נשמות טרם לידתן לוקחות על עצמן אתגרים מתוך התלהבות ורצון, ובסוף, כשהן 'על הקרקע', בעולם הזה, קשה להן מאד לממש את התוכנית במלואה.

זה דומה לאדם בעל עודף משקל גדול, שלוקח על עצמו לעשות דיאטה ולרדת 100 קילו. הוא נכנס לתהליך מלא מוטיבציה וכוחות, נחוש להגיע ליעד, אך בדרך זה עשה יותר ויותר קשה, ורבים נשברים, נוטשים את התהליך באמצע, ולא מגיעים ליעד. כך בדיוק קורה עם נשמות. טרם הלידה אנחנו חדורי מוטיבציה ובעלי תיאבון רוחני גדול להספיק הרבה בגלגול הבא. מהממדים הרוחניים קל לתכנן תוכניות שאפתניות, אך כשנולדים וחווים את החיים עצמם, ונאלצים לממש את התוכניות, זה נעשה קשה, לפעמים קשה מנשוא. זוהי תופעה שכיחה, שנשמות מחמיצות תוכנית מסוימת שתכננו לעצמן, וצריכות להשלים זאת אח"כ, בגלגול אחר.

היות ומסע הלהבות התאומות הוא מאתגר וקשה במיוחד, גם התופעה של אי-עמידה בתוכנית הזו שכיחה למדי, למרבה הצער. ובמיוחד קשה בעולם שלנו להתעורר רוחנית, להיות חריג, להיחשב מוזר. אם הלהבה התאומה שלך לא 'עומדת בקצב', לא מתפתחת רוחנית ולא מתקדמת לאיחוד כפי שהיה צפוי, יכול להיות שבזה מדובר.

לשכוח את הלהבה התאומה

רוב השיח הקיים כיום סביב נשמות תאומות הוא רומנטי, וממוקד ביעד הנכסף, להגיע לאיחוד. מרבית המורים הרוחניים וה'מומחים' בתחום מבטיחים איחוד מלא, לכולם. לצערי, אחרי ליווי של הרבה להבות תאומות, ראיתי מעט מאד 'איחודים' כאלה, והרבה שנים של כמיהה וייסורים.

לא מעט להבות תאומות מגיעות, לאחר כמה שנים של מסע רגשי מטלטל, לשלב שבו רוצים 'לרדת מהרכבת', לשחרר לתמיד את האדם הזה שגר אצלי בתוך הראש, לפנות אותו מהלב, לשכוח. האם זה אפשרי?

ככל הנראה, אי אפשר לשכוח לגמרי. אפשר להגיע למצב מאוזן, מצב שבו האובססיה נחלשת מאד, ואנחנו כבר לא נשלטים על-ידי הדחף. אפשר להיות רגועים ושלמים עם המצב כפי שהוא, להיזכר עדיין באדם הזה מדי פעם, אבל להיות עסוקים בדברים אחרים. זה יהיה כמו כתם שדוהה אחרי הרבה כביסות: הוא לא נעלם, רואים שפעם היה שם כתם, אבל הוא לא בולט, והוא כבר לא שולט בבגד.

ובתוך הדימוי הזה חבויה גם התשובה לשאלה: איך?

הכתם דוהה מהבגד אחרי הרבה כביסות. האובססיה שלנו תדהה גם היא, אחרי הרבה זמן שאנו עסוקים בלהבה התאומה שלנו, אחרי שהצטברה בנו מספיק אכזבה, אחרי שנים שאנחנו מרגישים ש'בזבזנו' אנרגיה פנימית אינסופית, ופשוט נגמר לנו.

יש רגע כזה, שחלק מהלהבות התאומות מגיעות אליו, שפשוט נמאס.

וזה לא ה'נמאס' הרגיל, כשנמאס כבר לחכות ולסבול, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לחשוב עליהם, ולא מצליחים להרפות. ה'נמאס' הזה הוא נמאס מסוג אחר. זהו שלב שמרגיש כמו בחילה קשה, אחרי שאכלנו עשר חפיסות מהשוקולד האהוב עלינו. כן, זה השוקולד האהוב עלינו. כן, הוא מדהים. אבל כמה אפשר? זוהי בחילה שמגיעה רק אחרי הרבה מאד אכילה. מגיע שלב שבו מסתכלים לאחור וקולטים בכאב, כמה זמן ואנרגיה 'שפכנו' מעצמינו לתוך כלי שאין לו תחתית, והכל נזל החוצה.

כמובן שזה לא לגמרי נכון, הרי זה לא היה לבטלה. זה קידם את ההתפתחות האישית והרוחנית שלנו. אנחנו לא אותם אנשים שהיינו לפני שפגשנו את הלהבה התאומה שלנו, וזה רווח כשלעצמו. אבל, במישורים הארציים, הרגשיים, הרומנטיים, בשפת העולם הזה, זה בהחלט מרגיש כמו בזבוז. כמה אהבה והשתוקקות ותשוקה וכמיהה נשלחו מאתנו, במעטפות ובחבילות ובארגזים וקונטיינרים עצומים. ללא הועיל. ואז מגיע זמן שבו אנחנו כבר לא מסוגלים יותר להתבזבז ככה.

אין בדיון הזה שום קריאה או המלצה להאיץ את עצמכם אל תוך השלב הזה. הוא יכול לקרות לכם, ויכול גם לא. אולי תזכו להגיע לאיחוד, ואולי לא. כל אחד והתסריט הפרטי שלו. אי-אפשר להקדים את המאוחר, ואי אפשר להחליט בשכל להתנתק, כי זה לא מגיע מהשכל, אלא מהרגש. אי אפשר 'לייצר' בתוכנו את הבחילה הנחוצה להתנתקות, כשאנחנו עדיין בשוקולד הראשון או השני או השלישי. לכל אחד נדרשת כמות אחרת של חפיסות שוקולד כדי להגיע לשלב הבחילה.

תכנית ההתנתקות 

הפרדוקס המובנה בתוך 'חבילת' הלהבות התאומות הוא שמדובר בהתפתחות אישית שלנו, בעודנו קשורים למישהו אחר ותלויים בהתקדמות שלו לצורך ההתקדמות שלנו. זה כמו מרוץ תלת-רגלי, שבו שני רצים מחוברים זה לזה ברגל אחת, ועכשיו צריך לרוץ ביחד, אבל את המדליה מקבל כל אחד בנפרד על הישגיו. איך אפשר לנצח 'סולו' במרוץ 'דו'?

אכן זהו פרדוקס, ואין לו פתרון. הוא חלק מהאתגר של ה'מסלול' המובחר הזה. מה שיכול לעזור לנו לעזוב לעת עתה את מסלול המרוץ המשותף היא ההבנה שאנו סובלים מסוג של הפרת-חוזה. היה חוזה בין הנשמות שלנו, להיפגש שוב בגלגול הזה, לחוות אקטיבציה עוצמתית, להתפתח ולהתאחד. אני קיימתי את חלקי בחוזה, אבל הצד השני הפר אותו, בכך שלא נענה לקריאה הרוחנית. ואם כך, אני משוחררת מהחוזה עד להודעה חדשה.

האם החוזה יוכל בעתיד להתחדש? בהחלט כן, אם הלהבה התאומה תתעורר רוחנית ותתייצב למסע המשותף. אך לעת עתה אין עמידה בלוחות הזמנים, ולכן, כמו בחוזה חוקי רגיל, יש לנו 'תחנת יציאה'. ומתוך נאמנות עליונה לעצמינו, נממש אותה.

אם כן, הבנו שלפעמים הדבר הנכון הוא להתנתק רגשית, רוחנית ואנרגטית מהלהבה התאומה שלנו. נותרת השאלה, איך לעשות את זה? איך אפשר להשתחרר ולהיגמל?

על כך ועוד, נדון בחלק השני.