אני יושבת עם גיסתי האהובה לכוס קפה.
ספרי לי על נס שעשית, היא מבקשת. הבקשה שלה מפתיעה אותי.
אני לא עושה ניסים, אני מבהירה בחיוך. אני רק השליחה, דרכי עוברים מסרים לאנשים, והם עושים את הניסים לעצמם, בכלים שקיבלו.
אז ספרי לי על נס כזה, בא לי לשמוע משהו משמח.
כמדיניות, אני לא מספרת לאנשים על מה שקורה בתקשורים שאני עושה. מבחינתי, כל מה שקורה בחדר הטיפול שייך לנשמות שבאו לתקשור, ונשאר שם, במרחב המקודש (הסיפורים שמובאים כאן באתר מתפרסמים בידיעת כל המעורבים ובאישורם).
אבל הפעם, באופן חריג, אני מוצאת את עצמי מספרת על יעל, שהגיעה אלי לתקשור עם גוש בשד, שבוע לפני הביופסיה, וביקשה להעלים אותו. היא קיבלה הנחיות לבצע הדמיות אור על החזה, והגוש אכן נעלם. כשהלכה לביופסיה כעבור שבוע, כבר לא היה ממה לקחת דגימה, השד היה נקי לחלוטין. (לקריאת הסיפור המלא: הביופסיה - שימוש באור לריפוי מהיר)
גיסתי שותקת רגע, תדהמה ניכרת על פניה.
ואז, בקול רועד: אני לא מאמינה. עוד לא סיפרתי את זה לאף אחד, רק בעלי יודע. גם לי יש גוש בשד. כבר עשיתי ממוגרפיה ואולטרה-סאונד, ובעוד שלושה שבועות יש לי תור לביופסיה.
שתינו המומות מההשתלשלות הכאילו-מקרית הזו. מה פתאום היא ביקשה לשמוע על נס? ולמה הסכמתי לספר? ואיך, מכל המקרים המדהימים שזכיתי לראות וללוות, דווקא המקרה הזה עלה על לשוני?
כעבור שעתיים אנחנו כבר אצלי בחדר התקשור.
יאללה, תגידי לי איך להעיף את הדבר הזה ממני. מתאים לי נס.
אני עוצמת עיניים ומבקשת תשובות.
הצוות הרוחני שלה מסביר בפשטות:
יש לך בגלגול הזה אנרגיה רבה של פחד ודאגה. זהו נושא שאת מתמודדת אתו כבר הרבה שנים, זה משהו שהנשמה שלך לקחה על עצמה לטפל בו בחיים האלה, אחרי גלגולים רבים, ואכן עברת כבר דרך ארוכה של ריפוי. אחרי שנים רבות של מחשבות טורדניות ופחדים, הפחתת את הקולות הפנימיים של החרדה והדאגה. לימדת את עצמך להאמין, לבטוח ביקום ובבורא, לראות את הטוב, להודות על כל הדברים הנפלאים שיש לך. בממדים הרוחניים גאים בך מאד על הדרך שעשית.
עליך להבין שאין לך גורל של מחלה קשה או חלילה מוות מוקדם, וגם לא של סבל וייסורים וטיפולים קשים. זהו לא התסריט שהנשמה שלך בחרה בו. הגוש בשד הוא בסך הכל התגשמות פיזית של אנרגיית פחד אחרונה שנותרה בבית החזה שלך, מקום מושבה של צ'אקרת הלב.
הגוש הזה הוא רקמה רכה ולכן יכול להיעלם בקלות ובמהירות.
בזכות התהליכים הרוחניים הנפלאים שעשית בשנים האחרונות, התדר שלך נקי וצלול. את מקפידה על אורח חיים בריא, מטפלת בגופך היטב, מזינה אותו במזון איכותי, מלא באור, ומתנועעת בקביעות, ולכן הגוף שלך צלול ופתוח אנרגטית להשפעת התודעה שלך בקלות.
בנוסף, החיוביות שלך וראיית הטוב, הכרת התודה התמידית, והמעשים הטובים שאת עושה, החום והאהבה שאת מרעיפה סביבך, מעשי הנתינה והחסד שאת מעורבת בהם בקביעות, כל אלה הופכים את הריפוי בגופך למהיר וקל, מכיוון שאין אנרגיה 'כבדה' שחוסמת אותו. הכל אצלך מואר. ועם אור כזה גבוה, הריפוי הוא מידי ופשוט. אחרי שתירפאי, תוכלי להפיץ את האור הזה הלאה, וללמד אחרים שגם הם יכולים לרפא את עצמם.
הצוות הרוחני מסביר בפירוט כיצד עליה להציף את החזה שלה באור בהיר, צלול וטהור של ריפוי. האור מנקה ממנה את כל השיירים האחרונים של אנרגיית הפחד. הגוש בשד מתמוסס ונמוג באור החזק. כך לעשות יום-יום, בערב לפני השינה, ובבוקר לפני הקימה מהמיטה. בנוסף, אפשר לחזור על ההדמיה כמה פעמים שהיא רוצה במהלך היום, כי אין מינון-יתר באור.
הם מדגישים: את יכולה לשנות את המצב הגופני שלך רק אם את מחליטה שאת בעמדת הפיקוד. עליך להבין שאת לא מגיבה למציאות אלא בוראת אותה עם הכוונה שלך. שזה אומר, שאת לא ממתינה בחשש לראות מה יגידו הרופאים, כאילו שהם קובעים את המצב שלך, אלא מחליטה מראש מה את רוצה שהם יגידו, וזה יהיה המצב. זוהי העמדה הפנימית, זהו המצע שעליו יכול לצמוח הריפוי. את עושה את הדמיות האור בידיעה שהן מרפאות, לא בתקוה. עליך לבוא אחר-כך לבדיקה לא כמי שממתין ברעד לגזר דינו, למוצא פי הרופאים, אלא כמי שיודעת מראש מה תהיה התוצאה, כי את בחרת בה ועשית את מה שצריך כדי שזה יקרה. העמדה הזו צריכה להיות נחרצת ותקיפה, לא מהוססת. להחליט שאין שום מצב בעולם להיות עכשיו חולה, זה לא בא בחשבון. את באה לבדיקה רק כדי לקבל מהרופאים את ההכרה, את המסמך שמוכיח את מה שידעת כל הזמן: שהגוף שלך בריא לחלוטין ונקי מכל רקמה בעייתית.
בתום התקשור היא הולכת לדרכה בעיניים נוצצות. עול כבד הוסר ממנה. תקווה חדשה ניצתה בה.
היא מבצעת את התרגילים יום יום, באמונה שלמה, בהתרגשות לקראת הבאות.
ביום הבדיקה אני ממתינה עם פרפרים בבטן לשמוע ממנה.
באמצע הבוקר, הטלפון המיוחל מגיע.
אין כלום, היא מכריזה, החיוך שלה זורח דרך הטלפון עד אלי.
צהלות שמחה בוקעות ממני. ספרי הכל!
היא משתפת.
לפני הביופסיה הכניסו אותי להתייעצות עם הרופאה. היא אמרה ששלושה מומחים שונים ניתחו את תוצאות הבדיקות הקודמות שלי, הממוגרפיה והאולטרה-סאונד, והגיעו למסקנה ברורה, כמעט מאה אחוז שמדובר בגידול ממאיר. הרופאה ניסתה להרגיע אותי, 'סרטן זו מילה שקשה לשמוע, זו מילה מפחידה, אבל זה לא הסוף, יש מה לעשות, אפשר לנתח ולעשות הקרנות, אפשר לצאת מזה'. וכל הזמן הזה אני יושבת שם, מקשיבה לה ומהנהנת, ואומרת לעצמי בלב, תודה על הכוונה הטובה שלך רופאה יקרה, אבל את עומדת לגלות שאין צורך. היא מולי מדברת על סרטן ואני בינתיים מציפה את החזה שלי באור, מזכירה לגוף שלי שאין שם כלום, הכל נקי ובריא, ניצחתי את הפחד.
מסתיים הייעוץ עם הרופאה, נכנסים לעשות ביופסיה, כשאני כבר קיבלתי מראש גזר-דין מהרופאים, כן? ואז מתחילים, ורואים שהשד נקי לחלוטין, אין כלום, אין ממה לקחת ביופסיה.
שאלתי את הרופאה אם היא רוצה לשמוע איך זה קרה, מה עשיתי שזה ייעלם. היא הופתעה מהשאלה, אבל התעשתה ואמרה, כן, בשמחה. סיפרתי לה על התקשור וההדמיות של האור. היא לא ידעה איך 'לאכול' את זה, וזה בסדר, לא ציפיתי שהיא 'תראה את האור' בן-רגע. אבל אולי איזה זרע של מחשבה נזרע אצלה.
כעבור שבוע יצאנו יחד למסעדה לחגוג את ניצחון האור על החושך.
ומאז היא מסתובבת מחויכת, שיכורה משמחה וחיים ואהבה ואור, ומספרת לכולם על הנס הפרטי שלה.
Comments