הזר: איך התחלתי לתקשר

לובי של מלון. אנשים עומדים בקבוצות, מפטפטים.

אני נמצאת במסלול חיים אחר, מלאה סיפוק ושמחה בחיי. דברים טובים קורים לי, מקצועית ואישית. אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.

אני משתתפת בכנס גדול. נכנסת ללובי של המלון, ושם, ליד הדלפק, עומד אדם שאני לא מכירה.

מבט אחד בו ומיד עוברת בי תחושה, כמו מכת ברק, שהוא מוכר לי. מוכר מאד. אני מרגישה ודאות גדולה שפעם אהבתי אותו. אני מתבוננת בפניו, מנסה להיזכר. אולי פעם, מזמן? בנעורי?

אני יודעת שזה לא אפשרי. הייתי זוכרת!

לראש שלי ברור שלא ראיתי אותו מעולם עד הרגע הזה. אבל הלב שלי. משהו בו. משהו באיש הזה.

הוא כל-כך מוכר לי, ואלה לא תווי-הפנים, אלא תחושה פנימית שאין לה שם. כאילו משהו בנשמה שלי מזהה את הנשמה שלו.

מעולם לא קרה לי דבר כזה. אני לא מצויה בעולמות הרוחניים ולא רגילה לחשוב במונחים כאלה.

אני בוחנת אותו ומנסה לפענח, מתמסרת לתחושה המוזרה. הוא נבוך מול מבטי המתמשך.

מי הוא? מדוע הוא מעורר בי את התחושות האלה?

הכנס נמשך, ואני שקועה בחוויה המפתיעה שפקדה אותי. אני מנסה מאד שלא לבהות בו, אבל העיניים שלי נודדות מאליהן, צמאות לתשובות, כאילו שאם אתבונן בו מספיק חזק, תיפתר התעלומה.

הוא מצדד מבט אלי. קולט שאני בוהה בו. אופס. פדיחה.

אני צריכה לעצור את עצמי מלגשת אליו ולשאול, היי, אולי היינו יחד בגלגול קודם? ומנין הגיעה פתאום המחשבה הזאת?? זה לא עולם המושגים שלי.

דאגה מתגנבת אל פאתי תודעתי. אישה בגילי ובמצבי לא אמורה להסתקרן מגבר זר באמצע לובי של מלון. מה לא בסדר אתי?

הכנס מסתיים, החיים נמשכים.

הזמן חולף לו, והתקרית עם הזר לא יוצאת לי מהראש. ימים. שבועות. חודשים.

אני מנסה לשווא להבין מה קרה שם. אין לי כלים לפענח התרחשות כזאת.

אני מחליטה לברר אם התחושה הראשונית ההיא היתה נכונה. האם הוא באמת מוכר לי, לנשמה שלי? האם הכרתי אותו בחיים קודמים? האם היו לי גלגולים קודמים? אף פעם לא חשבתי על זה.

אבל איך ניגשים לבירור שכזה? את מי שואלים? אולי מתקשרת? אני לא מכירה אף מתקשרת. והרי ידוע שכולם שרלטנים.

אני יודעת שגם אם אחפש 'אנשי מקצוע' מהתחום הזה ואגיע לפגישה, אני לא אאמין בלב שלם לאף אחד. כל-כך קל להמציא דברים שבהגדרה הם נסתרים, כל-כך קל להגיד ללקוח את מה שהוא רוצה לשמוע. אני צריכה לראות בעצמי, במו עיני, כדי להאמין. אבל אני לא יודעת איך לתקשר.

מצד שני, אני יודעת לחפש בגוגל.

בירור מהיר מלמד אותי שכל אחד יכול לראות גלגולים קודמים של עצמו, לכאורה.

לא יזיק לנסות, נכון? מקסימום אקבל שיעור ב-לא להאמין לכל מה שכתוב באינטרנט.

הסקרנות מנצחת את הספקנות. אני קוראת בשקיקה על טכניקות מדיטציה לראיית גלגולים קודמים. אני חוקרת ביסודיות ובונה לעצמי תכנית עבודה. לא מקלה ראש. רוצה לדעת שאני עושה את זה בצורה אחראית ונכונה. אני בוחרת בתאריך העוצמתי 11/11 כדי לנסות בפעם הראשונה. ויוצאת לדרך.

דלת נפתחת

אני שוכבת בעיניים עצומות. נשימה עמוקה, איטית. מרפה את גופי, איבר אחרי איבר.

ברקע מוזיקה מרגיעה. אני עוקבת אחר ההנחיות של המנחה בסרטון שבחרתי מהאינטרנט.

הכנתי מראש את השאלה שעליה אני מחפשת מענה: מיהו האיש הזר בשבילי? האם היינו יחד בגלגול קודם?

כפי שמורה קולו של המנחה, אני מדמיינת את עצמי יורדת במדרגות לבנות, מגיעה אל דלת שמובילה אל מעמקי התת-מודע שלי, שם נמצאים הזיכרונות הקדומים שלי. אני פותחת את הדלת.

והנה אני בסקוטלנד, בהרים הצפוניים הגבוהים. סביבי אחו רחב וירוק, פרות מלחכות עשב. נוף פתוח, אוויר הרים קריר, והרחק עד קצה האופק – אוקיינוס אפור ורחב.

אני מביטה על גופי, מנסה לפענח מי אני. אני לובשת שמלה פשוטה, חומה-אפרפרה, מבד כותנה גס. סינר בצבע בז'. אני פשוטת-עם, ממעמד נחות. אולי משרתת?

אני מחכה למישהו. לו. הוא האהוב שלי. הוא מגיע עם בשורה לא טובה. בכי מציף אותי.

אנחנו מתחבקים. לחיי על חזהו, אני מרגישה רצועות ואבזמים. הוא לובש בגד מעור, דמוי אפוד.

הוא עולה על סוסו ודוהר משם. עוזב אותי. נוטש. צער עמוק משתלט עלי. תחושה שהוא הלך לבלי שוב.

למה הוא עזב אותי? בגלל שאני ממעמד נמוך? אני נותרת עם החידה, ומסיימת את המדיטציה בבכי מטלטל. כל גופי רועד, היבבות עוברות דרכי בגלים של יגון, אבל ואובדן. אחרי דקות ארוכות אני נרגעת.

החוויה היתה עוצמתית, אך התעלומה נותרה בעינה.

למה ראיתי את כל זה עכשיו? למה נפגשנו שוב, בגלגול הזה? מה הפואנטה?

ולמה ראיתי כל-כך מעט? זאת היתה תמונה קצרה, טעונה בכל-כך הרבה כאב.

אני מרגיעה את עצמי ומחליטה להתאזר בסבלנות. לא מוכרחים לראות הכל בבת אחת, לא תמיד מקבלים תשובות מלאות על ההתחלה. ראיתי הרבה בשביל פעם ראשונה, ואני יודעת שלא אעצור עד שאקבל תשובות.

כעבור כמה ימים אני עושה שוב מדיטציה, כדי לקבל מידע נוסף ולהרחיב את התמונה.

אני חוזרת אל אותו האחו ומתחילה לשאול שאלות שמרחיבות לי את שדה הראיה.

מי אני? מי הוא? מה קרה שם? למה נפרדנו? האם הוא חזר? מה היה לפניכן? ואחרי?

אנחנו במאה ה-12.

שמי לוסי. אני יתומה ממעמד נמוך. אני עובדת כחולבת בחוות פרות. אני חכמה ומוכשרת, די נאה, יש לי תחושת ערך עצמי בריאה, ולכן אני מודעת היטב לחוסר ההגינות שבשיטה החברתית הנוקשה, שגוזרת עלי חיי עוני ופשטות למרות היכולות שלי. מגיע לי להיות מלכה, אבל אני ישנה על דרגש מעץ ולובשת מדי חולבת פשוטים.

שמו גאווין. הוא אביר במסדר הטמפלרים. אביר אמיתי!

אנחנו נפגשים במקרה כאשר אני ממלאת מקום של חברה שלי, שהיא משרתת, ועובדת במקומה בהגשת אוכל לסעודה גדולה שבה הוא משתתף. הוא כל כך יפה וגבוה, אך יחד עם זאת שקט, עדין ומבויש. אנחנו מחליפים מבטים מהוססים, נסתרים. אסור לי ליצור קשר עין עם אף אחד מהסועדים, כי אני משרתת. אסור לו להסתכל עלי, כי אני משרתת. החוקים נוקשים ומחייבים, אבל אנחנו מגניבים מבטים חטופים, בקושי רפרוף, וזה מספיק כדי שמשהו יתחיל.

הכל נעשה בהיחבא ובזהירות. אנחנו מתאהבים. האהבה שלנו סודית ואסורה. ולא רק בגלל פערי המעמדות. אני מרגישה שיש עניין נוסף. כאילו שיש איזה חוק שאוסר עלינו להיות ביחד. אני שואלת, למה אסור לנו? מקבלת תשובה: מסדר הטמפלרים הם אבירים נזירים. הוא לא אמור להיות עם אישה. הוא נזיר.

אני נלקחת למקום אחר.

על חוף הים הסלעי, הכהה, מתחת לקו הצוק הגבוה, היכן שגלי האוקיינוס מתנפצים, זהו מקום המפגש הסודי שלנו. אנחנו רצים אחד אל זרועות השני וגונבים כמה דקות שמימיות של ביחד. שנינו יודעים שלאהבה הזאת אין עתיד, אבל היא כל כך מתוקה ומשכרת, שאי אפשר להפסיק.

ואז, אני נלקחת אל הפגישה באחו הירוק. הפגישה שראיתי.

אני מחכה לו. יודעת שיש לו משהו חשוב להגיד. הלב כבר כבד, עוד לפני ששמעתי מה הבשורה.

הם יוצאים למסע ארוך. לארץ הקודש. לשם כך התאמנו, זה הייעוד שלהם. זה ייקח שנים ארוכות. נצח. אני יודעת שלא אראה אותו שוב.

חיבוק ארוך, מתרפק. אחרון. הרצועות של האפוד הצבאי שלו מותירות פסים על לחיי. אין מה לעשות, הוא חייב ללכת. הוא לא רוצה לעזוב אותי. אין לו ברירה.

ושוב בכי מציף אותי כמו גל עכור של מי שיטפון בוציים.

אני מרגישה את עצמי בדמותה של לוסי. אני לבד בעולם. אין לי כלום מלבד האהבה הזאת. אין לי כלום מלבדו. ועכשיו גם אין אותו. ולא יהיה.

אחרי לכתו אני שוקעת בדיכאון כבד, סמיך, מוחלט. אין טעם לחיי. בהתקף של יאוש אני הולכת אל קצה המצוק שמשקיף אל הים וקופצת למטה, אל החוף שלנו, אל הסלעים. רגע אחד אני על שפת המצוק, ורגע אחר-כך אני מרגישה את עצמי צפה באוויר, קלה ונינוחה כמו נוצה, מרחפת אל עבר אור בהיר ונעים. אני מבינה שחיי הסתיימו.

אני שואלת מה איתו? מקבלת את השם: שדה-חיטין. קרב. יש לי תחושה עמומה שזה מתרחש ליד טבריה. אני רואה אותו נלחם במדי האביר האירופאיים שלו. חם לו, השמש בארץ-הקודש חסרת רחמים. הוא שבע-קרבות, עייף ומיואש. חרב מפלחת את בטנו. הוא עולה למעלה. אני מחכה לו שם. אנחנו נפגשים, מוארים ורגועים, מאוחדים סופסוף. אני מחכה לו והוא מגיע, נופל אל תוך זרועותי לחיבוק מנחם.

אני יוצאת ממצב המדיטציה, קצת אפופת-ערפל. שוקלת את כל מה שראיתי והמידע שקיבלתי.

האם יתכן שזה אמיתי?

ודאי זה הדמיון שלי. אני תסריטאית, אם יש משהו שבוודאות יש לי, זה דמיון.

אמנם לא ידעתי לי כלום על הטמפלרים, השם מוכר, אבל חשבתי שזה בכלל אגודת צדקה. אז לא הגיוני שהחלק הזה בא ממני. וקרב קרני-חיטין לא היה במלחמת השחרור בכלל?? מוזר. אולי הדמיון שלי עשה 'סלט' מרסיסי מידע שהיו לי, כמו חלום מוזר שאורג פיסות-מציאות לתמונה הזויה? אולי הכל בעצם קשקוש ססגוני שבישל התת-מודע שלי?

אבל זה הרגיש כל-כך אמיתי, קרוב, מהדהד. כל מה שראיתי הרגיש ממשי. יכולתי לחוש את זה קורה. בלב. חי ומציף-בכי. מצד שני, הרי ככה זה דמיון, לא?

אני רוצה בהירות. רוצה לדעת. רוצה תשובה מוחלטת.

אני פונה אל הגורם הסמכותי הבכיר בתהליך שלי כרגע: גוגל.

קוראת בשקיקה על הטמפלרים. בינגו! מסדר אבירים נזירים מימי הביניים! את זה לא ידעתי לפניכן. זה מידע חדש שקיבלתי בתקשור.

והכל מסתדר. השנים נכונות. אכן היו להם מרכזים בכל אנגליה, כולל בסקוטלנד. הם באמת יצאו אל ארץ-הקודש. ולגמרי השתתפו (והפסידו) בקרב קרני-חיטין ההיסטורי, בין הצלבנים למוסלמים, בשנת 1187, חמישה ק"מ ממערב לטבריה. וואו.

ראשי מסוחרר מרוב התרגשות.

ולראות כך את מה שקורה לאחר המוות? הכל כל-כך חדש ומרתק עבורי.

בימים הקרובים אני מוצפת במחשבות ותובנות.

נזכרת שבתחילת הנישואין שלנו, בשנים הראשונות, בכל פעם שבעלי היה יוצא מהבית, הייתי נתקפת פחד לא רציונאלי שהוא לא יחזור. שלא אראה את אהובי שוב. אני לא אדם חרדתי או דאגן. להיפך, יש שיגידו שאני חיה בסרט. אבל תמיד הרגע הזה אחרי שהדלת היתה נסגרת והוא הלך, הרגע הזה היה מציף בי דמעות של אובדן ידוע מראש, ולא ידעתי למה. כעת הבנתי שזה היה הדהוד של פחד קדום, נשכח, של לוסי מהמאה ה-12.

הבנתי שהבכי המטלטל שחוויתי בזמן ההיזכרות בגלגול הזה שחרר ממני מטען של כאב שהיה אגור בתוכי. הרגשתי הקלה גדולה.

עדיין לא הבנתי למה פגשתי את הזר. למה עכשיו. הבנתי שהחקירה שלי תימשך. עד שאקבל את כל התשובות.

* * *

בחודשים הבאים אני ממשיכה במסע ההיזכרות שלי. רואה עוד ועוד גלגולים קודמים שלי. בהרבה מהם גם הזר נמצא. אני מבינה שהנשמות שלנו למדו כבר הרבה ביחד, בסבבי-חיים משותפים, כמו חברים לספסל הלימודים שנפגשים שוב ושוב בכיתה א', ב', ג', וכו'.

מבלי לדעת, אני יוצאת אל מסע שישנה את חיי מהקצה אל הקצה.

במסע הזה אני מגלה שאני רואה ראייה רוחנית מאד בקלות. אני חושפת גלגולים רבים שלי, תקופות חיים שחוויתי בגופים אחרים, במקומות אחרים. אני רואה מי הייתי ומה היו השיעורים שלמדתי. אני מנקה מעצמי מטענים פנימיים, נרפאת משלל תופעות פיזיות ונפשיות שהטרידו אותי במשך שנים רבות.

בדרך הזו גם נוצר קשר עם המדריכים הרוחניים שלי, ובראשם המלאך מיכאל. הם מלמדים אותי איך לשכלל את הראיה הרוחנית שלי. בעזרתם אני מגלה שיש לי יכולת לראות את מסע הנשמה, לא רק שלי, אלא גם של אחרים. אני 'מתאמנת' על כל מי שמוכן לנדב את עצמו.

לאט לאט אני מבינה שזו לא רק יכולת אלא ייעוד. יש לי תפקיד. אנשים מגיעים אלי ואני מעבירה אליהם מסרים שמחכים להם. אני רואה עבורם את מה שהם צריכים לדעת מהעבר הנשמתי שלהם כדי לתקן את מה שמעכב אותם בחיים האלה. אני מקבלת עבורם הדרכה ממקורות עליונים, כלים מעשיים לרפא את עצמם ולשפר את חייהם.

התקשורים מניבים תוצאות, אנשים מדווחים על שינויים נפלאים בחייהם בעקבות המידע שקיבלו בתקשור. אני כבר מיומנת, צוברת ניסיון ומתחזקת ביכולות שלי. מעגל הפונים אלי גדל ומתרחב, ותקשור הופך לעיסוק המרכזי שלי. אני זוכה ללוות נשמות רבות בתהליך מרתק ומרגש של ריפוי, גילוי עצמי והתעוררות רוחנית.

חוזה נשמתי להתעוררות

אין לי קשר עם האיש הזר ההוא שהתחיל את הכל.

למרות הגלגולים הרבים שבהם נפגשנו, בגלגול הזה הוא לא נועד להיות חלק מחיי. המפגש בינינו היה טריגר מתוכנן, מתוזמן היטב, שנועד לעורר את סקרנותי ולהוליך אותי אל ההתעוררות הרוחנית, אל ריפוי עצמי, גילוי הכוחות שלי ואל השליחות שלי.

זה היה החוזה הנשמתי שלנו.

כל מפגש בין שני בני אדם הוא מפגש נשמתי לצורך למידה. גדולה או קטנה, גורלית יותר ופחות. כך גם הזר ואני. אנו כמו שני כדורים שהתגלגלו על לוח הסנוקר הרחב של החיים, כל אחד במסלולו, עד שהמסלולים הצטלבו לרגע, ובנקודה הזו של המפגש, בהתנגשות, ברגע של נקישה קלה, השתנה כל מסלול ההתגלגלות שלי.

לפעמים מתחשק לי למצוא אותו ולספר לו עד כמה הוא שינה את חיי, ועד כמה רחבים מעגלי ההשפעה של השינוי הזה. כל אדם שזכיתי ללוות כמתקשרת, כל נשמה שהושפעה מהמסרים שקיבלה בתקשור, כל ריפוי וצמיחה, כולם תולדה של המפגש המקרי ההוא בלובי של המלון. שני כדורי סנוקר מתנגשים, והרבה כדורים אחרים על הלוח משנים את מסלול חייהם.

הלוואי ויכולתי לספר לו את כל זה.

אני מתנחמת באפשרות שאולי, מתישהו, יקרה המקרה והאיש הזר ההוא יקרא את השורות האלה.

ואם זה קורה עכשיו, אני רוצה לומר לך תודה.

תודה על ההתעוררות, תודה שנגעת בחיי מבלי לדעת.

באהבה תמיד,

אפרת