מסע הנשמה כלהבה תאומה הוא מסע שיש בו יופי גדול אך גם הרבה קושי. בפוסט הזה אגע באתגרים הנפוצים ביותר שחוות נשמות תאומות בדרכן לאיחוד, בתקווה שהבנת התהליך תעניק לכם כוחות לדרך הארוכה.
אובססיה
אחת החוויות המטלטלות במסע הנשמות התאומות היא התחושה האובססיבית. הימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים, והאדם הזה לא יוצא לנו מהראש. אנחנו מוצפים במחשבות כפייתיות. מנסים להיגמל, לשכוח, להמשיך בחיינו, להתמקד בדברים אחרים, ולא מצליחים. אנשים מדווחים על תחושה ש'זה חזק ממני'.
הסיבה לכך איננה פסיכולוגית, אין לנו אישיות אובססיבית, ואנחנו לא יורדים מהפסים. האני העליון שלנו משאיר את הלהבה התאומה בתודעה שלנו כדי לקדם את תהליך הצמיחה שלנו. הוא מוביל אותנו בכוונה דרך האש. אנחנו מנסים לברוח, להסיט את תשומת הלב שלנו למקום אחר, בתגובה רפלקסיבית של הימנעות מהסבל, אבל משהו בתוכנו רוצה שנרוץ ישר לתוך הלהבות, כדי להתחשל באש.
ל'אני הארצי' שלנו ול'אני העליון' שלנו יש אג'נדה שונה. אנחנו הארציים רוצים להימנע מכאב ולהתרחק מאי-נוחות, בעוד שהאני העליון שלנו רוצה למקסם התפתחות רוחנית. הוא מוכן להעביר אותנו דרך הסבל, כי מלמעלה הוא רואה שהכאב שווה את הרווח. כך קורה שאנחנו דבוקים כמו בכישוף אל הלהבה התאומה שלנו, כדי שלא נחמיץ את החוויה הזו ואת כל מה שבא אתה.
כאן חשוב להדגיש: נכון שאי אפשר לברוח מזה, ואי אפשר באמת להתנתק מהלהבה התאומה שלנו, אבל זה חלילה לא במובן של 'לעולם לא אמצא אהבה אחרת שטובה לי', 'גורלי נחרץ לאהוב אותו/ה ללא שליטה וללא תקוה'. אלא במובן שאי אפשר לברוח מהתוכן והתהליך שהאדם הזה מציף בנו, לטובתנו העליונה. לכן קשה להפסיק לחשוב על הלהבה התאומה, לכן זה 'נתקע' לנו עמוק בפנים, לא כדי שנחמיץ הזדמנויות אחרות לאהבה, אלא כדי שלא נפספס את ההזדמנות לעשות עבודה פנימית.
מה שעוזר להתמודד עם תחושת האובססיה, באופן פרדוקסלי, זה דווקא להתמסר לה. לא לנסות להתנגד לזה, לא לנסות 'להפסיק לחשוב עליו', אלא להרפות, להתמסר למחשבות שעולות, ולהישאר שם עד שהן חולפות מאליהן. כדאי גם להזכיר לעצמנו שזו לא באמת אובססיה, אלא תגובה אנרגטית בווליום גבוה.
פערים
קושי נוסף במסלול הלהבות התאומות היא העובדה שיש פערים בין שתי הנשמות.
לרוב, אחת הנשמות נמצאת בדרגת ערות רוחנית גבוהה יותר מהשנייה, ולכן היא גם רגישה ו'קולטת' יותר. הנשמה הזו מזהה, מודעת ומרגישה בעוצמה, בעוד הנשמה השנייה לא. במציאות זה נראה כך: נדמה לנו שרק אנחנו 'התאהבנו'. רק אנחנו מרגישים את החיבור העוצמתי הזה, והצד השני בכלל לא באותו אירוע.
זה לא נכון. כשנשמות תאומות נפגשות, התגובה האנרגטית היא אוטומטית, בשני הצדדים. אבל הנשמה השנייה, שפחות מחוברת לעצמה, לרגשות שלה ולחושים האינטואיטיביים שלה, חווה את הטלטלה הזו באופן קצת שונה מהנשמה ה'ערה'. הלב שלה סגור מדי כדי לקלוט את מה שקורה במלוא העוצמה.
מי שצ'אקרת הלב שלו לא פתוחה, לא יהיה מסוגל לזהות להבה תאומה באופן מודע. מה הוא כן ירגיש? משיכה חזקה, שעשויה להתפרש כעניין מיני. או סקרנות, בלבול, ואפילו פחד מפני עוצמת הרגש הלא-מוכר הזה שעולה בו. משהו יזוז אצלו, משהו בתוכו ייטלטל, אבל היות והוא עדיין 'רדום', הוא לא ישמע את הקריאה במלואה, ולרוב אף יברח מפניה במבוכה.
בצד הזה, של הנשמה ה'רדומה', שלא רגילה להרגיש, תכלית המפגש עם הלהבה התאומה היא לעורר את צ'אקרת הלב לפעילות, להיפתח, להתחבר לרגשות, להתקרב לאינטואיציה. זה לוקח זמן, הרבה זמן, ובינתיים, עבור הנשמה הערה, המזהה, המפגש עם הנשמה התאומה הרדומה מעמיד אותה גם מול חוויית דחיה (הם לא מרגישים את מה שאני מרגיש), וחבילה שלמה של רגשות נלווים, כמו ירידה בערך העצמי ותחושה של 'לא מספיק' (אם רק הייתי יותר רזה/יפה/צעירה/מוצלחת/מרשימה, הם היו מתאהבים בי גם). מה שמזמן לנו למידה חשובה וכואבת, של הכרת הערך העצמי, אהבה עצמית, ללא תלות במשוב מהזולת הנכסף, אלא מתוך עצמינו.
אי ודאות קיצונית
ברוב המקרים, בגלל הפער ברמת המודעות של שתי הלהבות התאומות, כמו גם נסיבות החיים שאינן מאפשרות מימוש של מערכת יחסים, ישנן תקופות ארוכות של חוסר תקשורת בין הלהבות התאומות, או תקשורת חלקית מאד, כאשר מעט נאמר במפורש, והרבה מבעבע מתחת לפני השטח. כל זה מעורר בהכרח תהיות מטלטלות-נשמה: האם זה הדדי? האם גם הוא מרגיש את זה? האם גם היא חושבת עלי?
אין לנו דרך לדעת בודאות מה עובר על הצד השני, וזה מטריף אותנו. יש לנו תחושות אינטואיטיביות, נדמה לנו שאנחנו רואים אצלם איזה ניצוץ, מרגישים שגם הם נמשכים אלינו. אבל אולי זו אשליה? אולי זו משאלת-לב שאנחנו נאחזים בה? אנחנו מחפשים סימנים ואישורים, פותחים קלפי טארוט, הכל-הכל כדי לקבל מעט ודאות, שתיתן לנו טיפה של שלוה פנימית.
קשה להיות זה שמתעורר ראשון. קשה לחכות לשני, בלי לדעת אם ומתי גם הוא יתעורר, ואם הוא אי-פעם ירגיש באופן מודע את עוצמת הקשר הנשמתי הזה, או יודה בזה ויגיד לנו משהו. ואין מה לעשות. אין דרך לדלג על הקושי הזה. מי שנפל בחלקו לחוות כך את המסע שלו, יאלץ להתמודד וללמוד את שיעור-הנשמה. ללמוד להיות באי-ודאות. לשהות בה, לנשום דרכה. להקל על עצמינו בעצמינו, בלי שנקבל את התשובה המיוחלת שתעשה לנו הקלה. ההקלה תבוא מתוכנו, בעמל פנימי, ולא כי מישהו גילה לנו שהוא מאוהב בנו גם.
לילה אפל של הנשמה
בחוויה של להבה תאומה יש 'לילה אפל של הנשמה' מובנה. למעשה זו כמעט מילה נרדפת, והתכלית אותה תכלית, התעוררות רוחנית. זה יכול להיות משבר חד ודרמטי, או 'לילה' ארוך שמתגלה בטפטופים והולך ומתגבר, אבל התוצאה זהה: בירור עצמי מוחלט.
לקריאה נוספת: מהו לילה אפל של הנשמה
במסע הזה יש הרבה תנודות. עוזר לזכור שזה לא כל הזמן אותו הדבר. אם קשה עכשיו, אחר-כך יהיה קל יותר. יש תקופות, יש פריצות דרך, ולא מעט נסיגות. זוהי ריצת מרתון, לא מגיעים ליעד בספרינט. ואין תחנה סופית, זו ספירלה שלא נגמרת.
אלה שנמצאים בתוך החוויה מרגישים לעתים אבודים וחסרי בחירה, אבל זו אשליה שנועדה להביא אותנו לתהום שבה נעמוד לבד, עם עצמינו, ונבחר לשלוט בחיינו, באנרגיה שלנו, בפרספקטיבה שלנו וברגשות שלנו. אנחנו אף פעם לא קורבנות. יש לנו בחירה, וגם שרירי-נשמה שיכולים להתפתח ולהחזיק את כל המשקל הזה.
אנחנו לא חסרי-אונים, רק לפעמים נכנעים לזה. וזה בסדר. כניעה זמנית מאפשרת מנוחה.
לפעמים אנחנו חזקים מספיק להתייצב לשיעור. לפעמים אין לנו כוח ואנחנו מרפים, מסתחררים קצת, נכנסים למצב 'לילה אפל', ואז חוזרים שוב לפוקוס ושליטה. ותמיד אחרי חושך גדול יש פריצת דרך פנימית, הבנה עצמית, ובהירות שנותנת כוח.
תשוקה והשתוקקות
אחת התוצאות של המפגש עם הלהבה התאומה שלנו היא התעוררות מינית וארוטית רבת-עוצמה.
האש בוערת בתוכנו, ולא רק בלב ובראש. התעוררות הליבידו היא חלק מהותי בתהליך הריפוי האישי, וגם הקולקטיבי. האנרגיה המינית האנושית סובלת כבר אלפי שנים מדיכוי, ניכור, הדחקה והשתקה. הלהבות התאומות מובילות את האנושות כולה בתהליך ריפוי המיניות המקודשת שלה.
המיניות מקושרת לא רק לעונג פיזי אלא לאנרגיית החיים עצמה, ליצירתיות, שמחה, תשוקה לחיים, וביטוי עצמי מלא וחופשי. המיניות האנושית פצועה ומדממת, והנשמות התאומות מרפאות אותה, דרך ההתעוררות הפרטית של כל אחד ואחת.
הקושי בתחום הזה הוא שלרוב, יש מכשולים רבים לאיחוד בין הנשמות התאומות, וכך יוצא שהחוויה היא של צמא והשתוקקות למי ומה שאי אפשר. מצד אחד חווים התעוררות יצרית חזקה, ומצד שני אין לאן להוליך את כל הכמיהה והרצון.
מי שנמצא במערכת יחסים קיימת, ינתב את האנרגיה המינית המוגברת לשם, אבל הידיעה שמי שהצית בי את זה לא נמצא מולי, אלא מישהו אחר, היא מבלבלת ולא נעימה. כך נוצר קושי כפול: התסכול המתמשך של תשוקה בלתי ממומשת לאדם מסוים שלא אתנו, וגם תחושת אשמה או בושה על מעין 'בגידה רוחנית' כשאנחנו מתאחדים גופנית עם מי שכן אתנו.
אחד האפיקים לתעל את האנרגיה העוצמתית הזו בצורה יעילה היא להיפגש עם הלהבה התאומה בדמיון.
פנטזיות: פגישה בממד החמישי
בין אם אנחנו במערכת יחסים אחרת ובין אם לא, להבות תאומות שאינן במצב של איחוד יבלו זמן רב בפנטזיות אחת על השניה. זה המוצא האנרגטי היחיד שעומד לרשותנו, הכתובת שאליה אפשר לכוון את כל הכמיהה והתשוקה. בפנטזיות אפשר להיפגש, להתאחד, לפרוק קצת קיטור אנרגטי ולהתנחם.
לרבים החוויה הזו מלווה בבושה ואשמה. הם מחליטים שוב ושוב להפסיק עם זה, להפסיק לחיות בדמיון, לחזור למציאות. חוסר היכולת להפסיק לפנטז מגדיל את מעגל האשמה, וכך נשאבים ל'לופ' אינסופי ומתסכל.
חשוב להבין את מהות הפנטזיה ותפקידה. הפנטזיה היא בעצם חוויית איחוד בזעיר-אנפין. אנחנו לא יכולים להתאחד עם הלהבה התאומה שלנו בממד הפיזי, המציאותי, אז אנחנו נפגשים בממד רוחני, במקום שבו התודעה שלנו יכולה לברוא את האיחוד, כשהיא חופשיה מכל המגבלות הארציות.
אנשים רבים שבאו אלי לתקשור להתייעץ בנושא הזה קיבלו הדרכה דומה: זה בסדר לפגוש את הלהבה התאומה בפנטזיה. זה לא מזיק, זה לא פסול מוסרית, זו כרגע האופציה הטובה ביותר. הדרך לעשות את זה בלי להיכנס לסחרור הרסני היא פשוט להיות במודעות. לדעת שזה מה שאני עושה עכשיו: פוגש את הלהבה התאומה שלי בממד החמישי, מעל למציאות, ו'מתדלק' משם.
יכול להיות שלעולם לא אתאחד עם הלהבה התאומה שלי באופן פיזי במציאות הארצית. יכול להיות שלנצח האיחוד שלנו יישאר שם, בממדים הרוחניים. הידיעה שלפחות שם זה אפשרי, לפחות שם אנחנו מאוחדים, מרגיעה ומאפשרת לנו לנתב את התסכול שלנו לאפיק שחרור יעיל.
איחוד בין להבות תאומות
למרות שהעניין איננו רומנטי במהותו, המטרה של היקום היא שלהבות תאומות יתאחדו. זו השאיפה תמיד. כאשר נשמות תאומות חוות איחוד, משתחררת אנרגיה אדירה של אור ואהבה, מה שכמובן נפלא לשתיהן, ומביא תועלת עצומה ליקום כולו.
אך מהו איחוד?
לפעמים יש ללהבות תאומות 'סוף טוב' הוליוודי. זוגיות, מערכת יחסים יציבה וארוכה. זה יכול לקרות. אבל מניסיוני, הרוב לא יתאחדו כזוג במובן הנורמטיבי, ולא יקימו משפחות ביחד. חלקם נפגשים בגיל שזה כבר לא אפשרי, או במציאות שלא מאפשרת זאת, כמו רוזי ומשה, שכבר נשואים ובעלי משפחות.
ישנו רצף שלם של התרחשויות שיענה להגדרה 'איחוד', גם אם לא מדובר בסוף רומנטי.
אפשר לחוות חוויית איחוד כלשהי, מתוך המנעד הרחב של אינטראקציות בין בני אדם. איחוד יכול להיות רגשי, של חברות עמוקה, עם בחירה בקשר 'אפלטוני' אך משמעותי. לאחרים הוא יכול להיות פיזי עד מאד, בין אם במפגש חד פעמי ובין אם במערכת יחסים אינטנסיבית לפרק זמן מסוים. כל זוג נשמות יחווה איחוד שונה, בהתאם לתסריט האישי שבחרו בו טרם לידתם, ובקנה מידה התואם את נסיבות חייהם. איחוד גם יכול להיות שיחה אחת, חשופה ועמוקה, משנה-חיים, שבסופה חוזרים כל אחד אל מסלול חייו הנפרד ולא נפגשים שוב.
תנאים לאיחוד
איחוד מאוזן ומלא לא יוכל להתרחש עד ששני הצדדים, שתי הנשמות, ישלימו תהליך עמוק ומשמעותי של התעוררות וריפוי. התאום הנשמתי שלנו לוחץ לנו על כל הכפתורים, מציף בנו הרבה לכלוך פנימי ונשמתי שחיכה להתנקות, והאיחוד אתו יהיה אפשרי רק אחרי שנטפל בכל מה שעלה בנו.
כל אחד אחראי לעבוד על עצמו, וזהו הפרדוקס המתסכל של האיחוד:
מצד אחד, היקום רוצה איחוד ומושך תמיד לשם, ומצד שני, התנאי לאיחוד הוא ריפוי של שני הצדדים, ולכן האיחוד יתעכב או יחסם לחלוטין אם צד אחד לא עושה את העבודה הפנימית שלו.
אנחנו יכולים לעמול ולהתפתח, להתייצב יום-יום למשימה הרוחנית, אבל עד שהלהבה התאומה שלנו לא תעשה את אותו הדבר, לא נוכל להתאחד. אנחנו תלויים בנשמה השניה. וזה מתסכל מאד עבור הנשמה שעושה את העבודה, וצופה בלהבה התאומה שלה שמתמהמהת.
אנחנו לא יכולים לרפא אף אחד חוץ מאת עצמינו. אנחנו לא יכולים לרפא את הנשמה התאומה שלנו או להאיץ את התהליך שלה. אין מה לעשות, חוץ מלהמשיך ולעשות את העבודה שלנו. לא לשבת ולחכות לאיחוד, אלא להמשיך בחיינו ולהתייצב למשימה שלנו. באופן עקיף אנחנו כן מקדמים כך את האיחוד, כי ככל שנשמה אחת מהשתיים מתקדמת, היא משפיעה אנרגטית גם על השניה, דרך הצינורות האנרגטיים המשותפים שלהן.
הרחבת גבולות האהבה
ישנם זוגות של להבות תאומות שהאיחוד שלהם יהיה שונה ממה שמקובל חברתית או מוסרית.
אלה יהיו אנשים ששוברים מוסכמות ומגדירים מחדש את הסדר החברתי. בכך הם יממשו תכלית נוספת וגדולה של להבות תאומות: להרחיב את הספקטרום שהאנושות מקצה כיום לאהבה. התבניות הקיימות מבקשות להתרחב, ולנשמות האמיצות האלה יש תפקיד מכריע בתהליך הזה.
אין כאן כוונה חלילה למוטט את הסדר החברתי הקיים. לא מדובר בבגידות, פירוק משפחות או סידורים פוגעניים אחרים, אלא להיפך, בהרחבה ערכית של מה נחשב לגיטימי בתוך החברה האנושית.
לדוגמא, לפני מאה שנה לא היה עולה על הדעת שיהיו נישואין בין לבנים ושחורים, וכיום זה מובן מאליו. אהבה חד-מינית היתה פעם עבירה על החוק, אנשים רבים נענשו ונכלאו בגללה, וכיום מובן מאליו שכל אחד יכול לאהוב את מי שהוא רוצה. מישהו פרץ את הדרך, זוגות אמיצים העזו לאהוב ולעשות את הבלתי-מתקבל-על-הדעת.
הלהבות התאומות הן החלוצות שמגשרות על פערים של תרבויות, דתות וחוקים חברתיים נוקשים. בהתחלה הם יספגו ביקורת ונידוי, אבל לאט-לאט הסביבה מצטרפת, והאנושות לומדת להגדיל את עצמה תודעתית כדי להכיל את תדר האהבה המתרחב תמיד. כך משתנים המבנים החברתיים. כך לומדים על אהבה ללא תנאי, ללא שיפוט, וגם ללא גבול.
אנשי הלהבות התאומות הם סוכנים של שינוי, אבל השינוי מתחיל בתוכנו, בריפוי האישי של כל נשמה ונשמה בקבוצה הנבחרת הזו, והרחבת גבולות האהבה האישיים שלה.
* * *
רוזי גמאה בצמא את כל מה שהצוות הרוחני הסביר לה על מסע הנשמה שלה ושל משה.
הדברים הדהדו לה והעניקו לה בהירות גדולה. אבל שאלה אחת, עקשנית, עדיין ניקרה במוחה.
אם משה הוא הלהבה התאומה שלי, והמטרה הקוסמית היא איחוד, איזה מן איחוד צפוי לנו? אני אמורה לעזוב את בעלי ולהיות עם משה?
הצוות הרוחני של רוזי הבהיר.
המסע שלך כנשמה בגוף, מהותו בחירה חופשית. את ומשה בוחרים לאן להוליך את הקשר הזה, מה לעשות ומה לא לעשות. כמובן שאיננו ממליצים לנטוש אהובים ולפרק יסודות קיימים.
יש לך הזדמנות ללמוד על אהבה מהסוג הנעלה ביותר, אהבה ללא תנאי, שאינה תלויה בדבר, אהבה שאינה תלויה במימוש פיזי. מה זה אומר? לאהוב את הנשמה התאומה שלי גם אם הוא לא מזהה אותי באופן הזה, גם אם הוא מדחיק את הרגשות שלו כלפי, או לא מעז לבטא אותם, גם אם הוא כלל לא מרגיש כמוני, גם אם לעולם לא אדע איך הוא מרגיש באמת, וגם אם לא נוכל להיות ביחד ולא נממש אפילו גרגר אחד מעוצמת התשוקה שיש לי כלפיו.
לאהוב באמת זה כולל גם לאהוב את החיים שיש לי, את מה שבניתי עד היום, ולהודות על הזכות לחיות בקרבה למשה, בידידות ושמחה. יש לך הזדמנות ללמוד על אהבה ללא גבול, שמאפשרת לאהוב גם וגם, גם את בעלך וגם את הנשמה התאומה שלך. לאהוב כל אחד מהם באופן הראוי, ואת הלהבה התאומה שלך לאהוב אהבה נטולת אג'נדה, ללא ציפיות. האהבה שלך ושל משה היא מעל להגדרות האנושיות האלה. היא נצחית וטהורה.
המשיכה הגופנית שאת חשה כלפיו לא נובעת מכך שאת לא מוסרית. המשיכה הזו איננה 'יצר הרע' והיא לא ביטוי לדחפים אפלים. היא בסך הכל תרגום, היא ירידה של אנרגיה מהממדים הגבוהים למטה, אל הגוף, אל הכלי האנושי. האהבה עצמה היא גבוהה וצלולה, אבל כשהיא יורדת לארץ היא עוברת את ה'פילטר' של המוח האנושי שלך, עם כל התבניות הפסיכולוגיות והביולוגיות שמוטבעות בו, ואז היא מיתרגמת לחוויה של משיכה מינית. אבל למרות שזו החוויה שלך, זכרי תמיד שהאהבה עצמה היא גבוהה וטהורה. זו האמת.
רוזי חשה הקלה גדולה אחרי ההדרכה שקיבלה מהצוות הרוחני שלה. היא קיבלה תוקף לרגשות שלה ואישור גורף לכך שהיא 'בסדר'. כעת נותרה רק עם המשימה הסיזיפית: לצלוח את המסע הקשה הזה.
בחלק הרביעי נדון בקשר הייחודי בין נשמות תאומות, ובחלק החמישי נדון בכלים שעוזרים במסע המפרך של הלהבות התאומות.
Comments