המפגש עם הלהבה התאומה שלנו מצית בנו איזה ניצוץ.
אנחנו חווים אופוריה. זה יכול להרגיש כמו התאהבות ממבט ראשון. תחושת היי. כימיה קיצונית. משהו מהיר, כמו מכת ברק פתאומית שמפלחת את הלב ומשאירה אותנו בהלם. לא ציפינו לזה, לא חיפשנו את זה, אבל זה קרה.
אחרי האופוריה מתחיל הקושי. הקשר הזה בלתי אפשרי. או מסובך. רצוף מכשולים. או לא הדדי. או מתרחש כולו בראש שלנו. אנחנו חווים בלבול ותסכול. וכך מגיעות, בשרשרת אינסופית, השאלות.
השאלה השכיחה שלהבות תאומות מתייסרות בה היא: מה לא בסדר אתי? למה האדם הזה מעורר בי תחושות כאלה? זה לא הגיוני! האם אני מאבד/ת את השפיות? את השליטה? את האיזון? את הערכים שלי? את הקשר עם המציאות?
אנחנו מטילים ספק בהכל, בשפיות שלנו, בתוקפם של הרגשות שלנו, באמיתות החוויה. ואז מתמלאים ספקות על הבחירות שלנו, ועל הכוח שלנו לנווט את חיינו.
החוויה הזו מציפה בנו דיאלוג פנימי מחריש אוזניים, שאי אפשר להתעלם ממנו. קשה להתרכז בחיים עצמם, המבט נודד כל הזמן לנשמה התאומה שלנו ולפקעת הרגשות בתוכנו. אנחנו מתחפרים עמוק בעולם הפנימי שנדלק באש בעקבות המפגש אתה. ואז, בתגובת-שרשרת, מופעלים בנו פצעי ילדות נושנים, ונפתחות מחדש צלקות שקשורות לערך עצמי, חוסר-אונים, אהבה עצמית, ביטוי עצמי אותנטי, מי אני באמת, מה תכלית קיומי בעולם, ולאיזה סוג של אהבה אני ראוי. לעתים אלו פצעי-עבר מגלגולים קודמים שצפים ממעמקי התת-מודע ומבקשים להירפא.
זוהי חוויה של סחרור שמובילה אותנו לבירור עצמי. זה לא קורה כדי שנסבול, אלא כדי שנתעורר, נפתח מודעות עמוקה, נבין את עצמינו, ונירפא. התעוררות רוחנית וריפוי פצעים פנימיים כרוכים לחלוטין זה בזה. אי אפשר להיות בצלילות רוחנית ותודעה רחבה בלי ריפוי רגשי עמוק. וזו התכלית הראשונה של מסע הנשמות התאומות.
התרחבות התודעה
היקום כולו עסוק בהתרחבות, וכך גם התודעות או הנשמות שבתוכו. זו השאיפה תמיד, להתרחב ולהתפתח. קולקטיב הנשמות התאומות הם חיל-החלוץ בתהליך הזה, מכיוון שהמפגש ביניהן מצית ומאיץ עבורן את תהליך ההתפתחות האישי, וכך תורם לאנרגיית ההתרחבות הכללית.
כך יוצא שהמפגש עם הנשמה התאומה שלנו מהווה זרז ללמידת-נשמה רבת-עוצמה, והנושאים קשורים בהכרח לאהבה: אהבה עצמית. אהבה ללא תנאי וללא תלות במימוש. ללמוד לאהוב את הזולת גם בלי תמורה, גם כשאי אפשר לממש את האהבה, לפחות לעת עתה. ללמוד שאני בעצמי אהבה. ללמוד לאהוב את עצמי ולהיגאל מהתלות באהבת הזולת.
וגם: שחרור מרגשות אשמה. ריפוי טראומות ודפוסי כאב מהילדות. ויסות עצמי, שליטה בתודעה וברגשות, מנהיגות עצמית. ללמוד להתכנס פנימה, לדיאלוג פנימי. ללמוד להישאר מאוזנים בזמן סערה רגשית. לאזן את הגבולות בין העולם הפנימי לחיצוני. לקבל את המציאות כפי שהיא. לחיות בשמחה ובאהבה עם מה שיש.
הכל עולה, ויש לנו בחירה אם לעשות את העבודה הפנימית, או להתחמק ממנה.
בכל מסע להבות תאומות יש רגע של אמת: האם אני נכנע למערבולת הרגשית ונתקע בשלב הסחרור, ההתאהבות והתשוקה, או שאני נענה לקריאה, ועושה גם את העבודה הפנימית והרוחנית?
* * *
רוזי ניצבה בדיוק על הצומת הזו. היא הגיעה בזמן לפגישה עם המלווים הרוחניים שלה. אחרי שהסבירו לה את מהות קשר-הנשמה שלה ושל משה, ונתנו תוקף לכל מה שהרגישה, החלו להתקלף מרוזי המסכות.
קולה של רוזי היה שקט כשהודתה,
'זה הרבה יותר חמור ממה שהצגתי בהתחלה. כל היום שלי סובב סביב מחשבות עליו. אני שוכחת דברים, אני לא מרוכזת. אני במערבולת, לא מצליחה לתפקד. יש לי חיים טובים שבניתי בעמל של שנים, ועכשיו אני כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. יש המון דברים שפעם היה ברור לי שאני עושה, וכבר לא בא לי. אני בקושי גוררת את עצמי לפגישות של מזכירות הישוב, שפעם הייתי רצה לשם בחדוה. כבר לא מעניין אותי מי נגד מי ומה כל אחד אמר, זה כל-כך טיפשי! בעלי שואל אותי כל הזמן אם זה משבר גיל הארבעים, ומתי אני עושה נזם.'
שבירת התבניות הקיימות
אחת התוצאות הנפלאות של תהליכי העומק שעוברות נשמות תאומות היא השלת כל מה שלא אותנטי. אחרי שעולות בנו השאלות, מתחילות להגיע גם התשובות, ואז אנחנו עוברים שינויים, פנימיים וחיצוניים. שינויים תפיסתיים, שבירת קונספציות קיימות. לעתים זה גורר גם שינויי קריירה, שינויים באורח החיים, או בסדרי העדיפויות. הכל עומד למבחן מחודש, והכל מואר באור חדש.
זה לא קורה בן-רגע, אבל לאט-לאט אנחנו מבחינים בשינוי. אנחנו מתרחקים בטבעיות מדברים שלא מתאימים לנו. מקבלים אומץ לבחור ממעמקי הלב, להשיל שכבות של 'צריך' ו-'חייב', להסיר מסכות, להיות אנחנו. אנחנו מתפנים להגשים חלומות ישנים שנטשנו, וכך מגיעים לממש את הייעוד שלנו. לרוב זה יכלול התרחקות מהתניות חברתיות ישנות, ממערכת חוקים מדומיינת שכבר לא מתאימה לנו, ומעבר לחיים מתוך חירות פנימית. אנחנו מפתחים את האומץ לגלות, ואז להיות, מי ומה שאנחנו באמת.
הפעלת הלב
כל זה לא היה יכול לקרות מתוך למידה שכלתנית, עיונית ואקדמית. אין לימודי פילוסופיה שהיו יכולים לייצר בעולם האנושי תהליך שכזה. השכל שלנו לא מפעיל אותנו באותה העוצמה שהלב. לכן, בכוונה, מנגנון-ההפעלה של התהליך הזה הוא רגשי. רק ההתאהבות בנשמה התאומה יכולה להצית בנו את אש התשוקה הזו, הטוטלית, הבוערת, שאי אפשר להתעלם ממנה, והיא זו שמובילה אותנו, בתהליך ארוך ומייגע, דרך שאלות ותשובות, למימוש המלא של חיינו בעולם הזה.
זה לא אומר שמי שלא שותף למסע הנשמות התאומות לא יממש את עצמו וייעודו. יש הרבה דרכים אל האור. הדיון הנוכחי הוא על אחת מהדרכים הללו, והיא גם אחת הדרכים הקשות יותר.
מרכיב הבחירה
ברחבי הרשת מסתובבות הרבה קונספציות מוטעות לגבי נשמות תאומות. אחת הבולטות בהן היא הרעיון שאנחנו מחוברים אל הלהבה התאומה שלנו לנצח, בחוט בלתי-נראה, ואי-אפשר לברוח מזה כי אנחנו חסרי שליטה או בחירה מול המציאות הזו.
זה נכון חלקית, אנחנו באמת מחוברים אנרגטית אל הנשמה התאומה שלנו, בחיבור שחוצה גלגולים ומסלולי-חיים. אבל העובדה שאני מחובר לנשמה אחרת לא מחייבת אותי בשום אופן מעשי. אני לא כבול אל הנשמה השנייה אלא מחובר אליה, ויש לי בחירה מוחלטת מול החיבור הזה. האם להתרחק? להתקרב? להיות מעורב? להתנתק?
אחד השלבים המובהקים במסע הנשמות התאומות הוא שלב הניתוק, כאשר, אחרי האופוריה הראשונית והבלבול, שתי הנשמות זקוקות למרחק זו מזו כדי לעשות הרבה עבודה פנימית. אין לנו שום מחויבות להיות במערכת יחסים פעילה עם הלהבה התאומה שלנו. אם הקשר עושה לי רע וגובה ממני מחיר רגשי ואנרגטי כבד, יש לי זכות, ואף חובה כלפי עצמי, להתרחק ממנו. אפשר בהחלט לדעת מי הלהבה התאומה שלי, ועדיין לבחור להתחתן עם או להישאר נשוי למישהו אחר. התכלית איננה רומנטית. המטרה היא לא בהכרח להיות 'זוג'.
ההיפרדות מהנשמה התאומה שלנו הכרחית להתפתחות ולריפוי של כל אחד מהצדדים. הדבר נכון וחשוב במיוחד במקרים שבהם נשמה אחת עושה עבודה רוחנית והשנייה לא, כי אז הנשמה ה'רדומה' פועלת כמו משקולת ומורידה את התדר למי שכבר התעורר והתקדם רוחנית.
לסיכום, שותפות במסע הנשמות התאומות היא 'עבודת צללים' מובהקת.
בעבודת-צללים אנחנו פוגשים את את כל מה שלא רצינו לראות בעצמינו, את הדברים שדחפנו לצללים כדי לא להתבונן בהם. עוד על 'עבודת צללים' בפוסט הזה
כשאנחנו עושים עבודת-צללים, אנחנו תורמים לא רק למסלול החיים הפרטי שלנו, אלא לקולקטיב האנושי כולו, כי 'טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים': ככל שירבו כאן הנשמות שהתעוררו רוחנית, כך נהיה כולנו כקולקטיב בתדר גבוה יותר.
המפגש עם הלהבה התאומה שלנו הוא הדחיפה שהיקום נותן לנו למימוש היעוד שלנו ולדייק את אורח החיים שלנו. מטרת המפגש הזה היא לא רק התעוררות וריפוי, לא רק למוטט חומות ואשליות, ולהזיז ממה שתוקע ומעכב, אלא להוביל כל תאום למקום שלו.
עד כאן החלק השני.
בחלק השלישי נדון באתגרי המסע, והדרך לאיחוד בין הלהבות התאומות.
באהבה תמיד,
אפרת.
היי אפרת, תודה על המאמר הזה היה ממש מדייק ומחזק לקרוא אותו.. לא מוצאת את החלק השלישי לצערי, שישלים לי את הפאזל. ♥