רווית הגיעה אלי מיואשת.
שקד, הבן המתוק שלה, מפחד מנחשים. כל ערב לפני השינה יש להם טקס מפורט וקבוע. עליהם לבדוק מתחת למיטה ובארון ומאחורי הדלת ובכל פינות החדר, לראות שאין אף נחש. אבל זה לא מרגיע אותו. לוקח לו המון זמן להירדם, הוא קורא להורים אליו שוב ושוב, כי הוא מפחד שמא בינתיים, מאז שבדקו, הספיק להגיע נחש. נחשים רודפים אותו גם בסיוטים בלילה, וההורים לא יודעים מה לעשות.
בעלה טוען שזו מניפולציה, שהילד 'מסובב אותם' כדי לא ללכת לישון, ושצריך להיות קשוחים איתו. היא מרגישה שהפחד אותנטי, שקשיחות רק תחמיר את המצב, והם רבים על כך בלי סוף.
וידאתי עם רווית שלא קרה לשקד שום דבר שקשור לנחשים. האם הוא נחשף לחוויה שלילית או מידע מפחיד סביב הנושא? לדבריה, לא. יום בהיר אחד זה התחיל, ומאז הפך לאובססיה. ביררתי האם שקד חרדתי גם בתחומים אחרים, והתשובה היתה שלא. אך ורק נחשים.
ביקשתי מהמדריכים הרוחניים של רווית שיראו לי איך לעזור לשקד.
מיד נלקחתי לנוף פתוח, קדום. ערש הציוויליזציה. הנשמה של שקד בתוך גוף של נער צנום. הוא מסתובב בטבע, מחפש הרפתקה או מזון. הוא חלק משבט קטן, וטוב לו. הוא מטפס על דרדרת סלעים כדי להגיע לנקודה גבוהה, לקבל תצפית טובה על השטח.
הוא כבר כמעט למעלה, בנקודה הגבוהה ביותר. אבל רגע לפני שמגיע, הוא מועד ומתגלגל למטה, לתהום. הוא נוחת בתחתית קניון, או אולי בור רחב? הגוף דואב ממכות שחטף בהתגלגלות למטה. ברור לו שלא יוכל לטפס חזרה החוצה במצב הזה. אין נפש חיה מסביב, הוא התרחק בטיול שלו ממקום המגורים שלו. הוא קורא לעזרה, אך יודע שאיש לא ישמע. לא נותר לו אלא לחכות שיבואו לחפש אותו.
שעות חולפות. הוא שוכב שם, פצוע, רעב, מותש, ומלא פחד. כל גופו כואב. מסביבו בצמחיה הוא מזהה תנועה איטית. נחש מתפתל לעברו. ואחריו עוד אחד. ועוד. זה לא קורה בבת אחת, אבל הוא הרי לא יכול לזוז, יש לו עצמות שבורות והכאב משתק, וכך באיטיות מייסרת ואימה גוברת, הוא עד להתקבצות של נחשים ארסיים גדולים סביבו.
אני תוהה אם הוא שרד את המפגש המבעית הזה, ולא מקבלת תשובה חד משמעית. זה לא משנה. הטראומה הוטבעה בו, כך או כך.
*
כשתינוק מגיח מבטן אמו, הוא עדיין מחובר מאד לקיום הרוחני שקדם ללידה, ולאט לאט מתרגל לקיום הפיזי. במהלך שנות החיים הראשונות, הוא ילמד לתפקד בתוך הגוף שלו, וגם לתפקד עם הסביבה האנושית. לאט לאט הוא יתרחק מהרוחני ויתמקם חזק יותר בפיזי. תינוקות, שקרובים עדיין אנרגטית לשער שממנו עברו מהממד הרוחני לגשמי, מסוגלים לראות הילות ויצורים רוחניים, ולכן פעמים רבות נראה תינוק שמביט בעניין רב אל מעל הראש שלנו, או מעל הכתפיים שלנו. עם הזמן, החיבור לממדים הרוחניים מצטמצם, תפיסת המציאות החומרית נעשית מוצקה ונוקשה, והראיה העל-חושית מתנוונת.
אחת מתופעות-הלוואי של התהליך הזה היא שעבור ילדים צעירים, השסתום הוירטואלי שמפריד בין החיבור לרוחני לבין החיבור לגשמי, בין 'שם' ל'כאן', בין הגלגול הזה לזיכרונות הנשמה מגלגולים קודמים, הוא רך יותר, פחות קשיח, פחות חוצץ. לכן תכנים מהתת-מודע, או הזיכרון הנשמתי הרחב יותר, עלולים 'לבצבץ' בהווה. כמו השסתום של הקיבה, שנחלש לפעמים, וכתוצאה מכך עולה תוכן קיבה כלפי מעלה וגורם לצרבת או רפלוקס, כך גם כאן, תכנים מהתת-מודע עלולים 'לדלוף' אל המודע, ולגרום לתגובות רגשיות שלא קשורות להווה. פחד ממפלצות, ממשהו שמתחבא מתחת למיטה, וכד', כל אלה יכולים להיות כתוצאה מדליפה שכזו.
לעתים מושא הפחד יהיה קשור ישירות לגלגול מסוים, כפי שקרה לשקד, ולפעמים הקשר הוא מטאפורי בלבד. אבל חוויית הפחד עצמה מקורה בהדהוד של זיכרון קדום שקרה לילד שלנו בגלגול אחר, בזמן אחר, בזהות אחרת.
הפחדים האלה יעלמו עם הזמן, כשהילד יגדל, וה'שסתום' שמפריד בין המודע לתת-מודע יתמצק ויתקבע. לכן נדיר שפחדי-ילדות כאלו ממשיכים אל מעבר לגילאים הצעירים. אולם, בינתיים, עד שזה יקרה, אנחנו יכולים לעזור לילדים הצעירים שלנו כשהם בעיצומם של הפחדים.
קיבוע השסתום
תרגיל הדמיה פשוט יעזור לעצור את 'דליפת התכנים' הזו.
נבצע את ההדמיה בשעות הערב, כשהילד שלנו כבר ישן. המודע שלו נח, התת-מודע פתוח ופעיל, ולכן נגיש להשפעתנו.
נשב בנוחות וברוגע, נעצום עיניים, ונראה בעיני רוחנו את ילדנו. נדמיין במרכז הגוף שלו מעין נקודת מעבר, כמו פתח או שסתום, ממש כמו השסתום בפתח הקיבה. למטה נמצאים תכני הנשמה הלא-מודעים, הזיכרונות מגלגולים קודמים. מעל השסתום נמצא הגלגול הזה, המודע.
הפתח הזה נראה כמו דלתות-כנף קטנות, כמו שרואים בכניסה לבר בסרטים ישנים של מערבונים. הן נפתחות ונסגרות לשני הצדדים, מתנדנדות, רפויות ולא מקובעות. זו הסיבה שילדנו סובל מדליפת תכני-נשמה מהתת-מודע למודע.
כעת נתמקד בדלתות האלה, בשסתום הוירטואלי. בכוח התודעה שלנו נקבע אותו. נסגור את הדלתות ונהפוך את המצב הזה למוצק ומקובע. אין יותר דליפה, הדלתות לא זזות, אין זליגה של אנרגיה מהתת-מודע אל המודע. כל צד נשאר בטריטוריה שלו.
'נחזיק' את התמונה הזו דקה-שתיים, לקבלת אפקט מלא. אפשר להוסיף חותמת אור על השסתום, ולכוון שהאור יישאר שם כמו דבק ויחזיק את הפתח סגור ויציב.
לסיום נעטוף את ילדנו בשמיכה של אור רך, נעים, מחזק ומנחם.
כדאי לבצע את ההדמיה כל ערב, עד שהפחדים חולפים. וכמובן שאפשר לחזור על כך שוב אם חוזר הצורך.
כל אחד יכול לבצע את ההדמיה הזו עבור כל ילד, אבל זה עובד הכי חזק כשהורה מבצע זאת עבור ילדו. זאת מכיוון שההורים, ובמיוחד האם, מהווים צינור אנרגטי לילדים שלהם, כל החיים. כך יש לנו יכולת להשפיע על המצב האנרגטי שלהם בקלות, מכיוון שיש לנו גישה ישירה אליהם.
*
רווית יצאה מהפגישה בהקלה גדולה. התעלומה של שקד נפתרה, והיא קיבלה כלים מעשיים לעזור לו. היא ביצעה באדיקות את ההדמיה. כעבור שבועיים דיווחה לי בהתרגשות שהסיוטים נעלמו לחלוטין, וגם האובססיה לנחשים. שקד כבר לא מדבר על נחשים ושכח מטקס הבדיקה הקפדני לפני השינה. גם האווירה בבית השתפרה פלאים, כי נגמרו הויכוחים בין אבא ואמא.
פעמים רבות מגיעים אלי לתקשור הורים ששואלים לגבי פחדים של הילדים שלהם. התופעה שכיחה, ותשובות המלאכים לכל ההורים ששאלו על כך היו דומות. לכן בחרתי להביא את המידע כאן, בתקוה שיהיה לתועלת לכולם.
אין צורך בתקשור וראיית הגלגול הטראומטי כדי לשפר את המצב. מספיק לבצע את תרגיל ההדמיה של סגירת השסתום בין התת-מודע למודע, ועצירת הדליפה.
באהבה תמיד,
אפרת

Comentarii