top of page

פרספקטיבה: הכלי שעוזר לשחרר ולסלוח

אפרת קליין

יש רק דבר אחד שכואב לי בחיים, מצהירה הדס.

חמסה חמסה, יש לי כל מה שתמיד רציתי, בית, משפחה, בן-זוג, קריירה. רק דבר אחד מעיב עלי כל השנים. למה היחסים עם אמא שלי כל-כך גרועים? מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב? יש סיכוי בכלל?

הדס בת חמישים וחמש, אמא שלה בת שמונים. כל-כך הרבה שנים של פגיעה וכאב מתנקזות אל השאלה הזאת. ילדה קטנה שהשתוקקה לקשר, שהיתה צמאה לאהבה, אישור והכרה. אם מרוחקת, קרה, מחופרת בכאביה שלה. היו לה חיים קשים, לאם, אבל עדיין, היתה לה בת שזקוקה לה.

אני עוצמת עיניים, מתחברת אל הצוות הרוחני של הדס, ומרגישה מיד את הכבדות בלב. משא עצום שהיא סוחבת. הגיע הזמן להניח את המטען הזה. אבל איך?

אני נלקחת אל מקום אחר, זמן אחר. בסביבות אלף לספירה, אי-שם באירופה. כפר כלשהו, בתי אבן אפורים, שמיים אפורים. קרירות תמידית כזאת, שחודרת לעצמות.

גם שם הן אמא ובת, רק בתפקידים הפוכים.

הדס היא גוון, אישה בת שלושים, כחושה ומותשת. יחסית לתקופה ההיא, יש לה הרבה ילדים. רוב ההריונות אז הסתיימו בהפלות, תינוקות שנולדו בחיים לא שרדו את שנתם הראשונה, אך במשפחה הזאת, איכשהו, כולם שרדו. משפחה עם גנים חזקים. כך יצא שגוון ובעלה, איכרים פשוטים, היו צריכים לפרנס מספר רב של נפשות, והעול היה כבד.

אני רואה את מרי, הבת של גוון, ילדה שתקנית ומתוקה בת עשר. בגלגול הזה היא אמא של הדס, שם בכפר ההוא, היא היתה בתה הבכורה.

גוון היא אמא תשושה וטרודה, אין לה פנאי נפשי למרי. יש ילדים קטנים, תינוקת בת כמה חודשים, אוכל להכין, בית לתחזק, שדות לעבד. המון משימות ונטל כבד. מרי היא הגדולה, ולכן היא מקבלת הכי הרבה אחריות ותפקידים. למי יש מקום בלב לילדה צעירה שזקוקה לתשומת-לב ואהבה. למי יש זמן לחשוב על עניינים שבנפש.

אני רואה את גוון מחלקת הוראות לילדים הגדולים יותר. תומאס, לך תביא עוד קרשים לאש. מרי, רוצי לאבא ותביאי לו אוכל, הוא עובד כבר מהבוקר. קחי איתך את הקטנים, שיצאו קצת החוצה להתרוצץ.

הבת צמאה לחיבור, לשיחה, לחום. אין לה באמת ילדות. יש רק משימות.

אני רואה אותן בשעות הערב, ליד האח, גוון מתקנת בגד שנקרע, מרי הקטנה יושבת לידה ומביטה בה. דממה, רק פצפוצי העץ שנשרף בתוך האח. לו רק היתה מרימה את מבטה מהתפירה, מחייכת ברוך ואומרת משהו. פטפוט סתמי, שיחה אינטימית, משהו. אבל פיה של גוון חתום, שפתיה קפוצות, העיניים בתפירה והלב אטום מרוב קשיי החיים.

התקשורת של גוון עם מרי היא משימתית. תלכי, תביאי, תעשי, תעזרי. כך גם עם שאר הילדים. בית ריק מחיוכים וחמלה. כולם עסוקים בלשרוד. אף אחד לא רואה אף אחד.

מרי מיהרה להתחתן ברגע שאפשר היה, כדי להתרחק מהבית הקודר שגדלה בו. היא נדדה עם משפחתה לכפר אחר ומיעטה לראות את הוריה. גוון לא הרגישה בחסרונה. למעשה, כל ילד שבגר ועזב את הבית הביא לה הקלה מסוימת, פחות פה להאכיל.

אני נלקחת לסופו של אותו גלגול, כאשר נשמתה העייפה של גוון משתחררת ממגבלות הגוף הפיזי וחוזרת לממדים הרוחניים. שם היא מבינה את מה שהחמיצה עם הבת שלה, ונמלאת צער על העיוורון שלה לצרכי הילדה הקטנה. היא מבינה שהיתה עסוקה בהזנה פיזית של צאצאיה, אך פספסה לחלוטין את ההזנה הנפשית. היו לה חיים קשים, המלאכים לא מאשימים ולא שופטים אותה. אבל היא מבינה שההחמצה היתה גדולה, ושיש כאן חוב קארמטי שייאלץ להיסגר מתישהו.

המדריכים הרוחניים מסבירים להדס שהנשמות שלה ושל אמא שלה בחרו להיפגש שוב בגלגול הזה על מנת לרפא את הכאבים מהגלגול ההוא. לשם כך הן בחרו להתחלף בתפקידים, כדי שכל אחת מהן תוכל להיכנס לנעלי השניה ולהבין איך זה מרגיש מהצד ההוא. הנשמה של הדס, או גוון, היתה זקוקה לחוות את הדינמיקה הזו מהצד של הבת, להרגיש איך זה כשאמא לא נוכחת, לא רואה אותי ולא מזינה אותי נפשית. ואמא של הדס, מרי, היתה זקוקה לחוויה ההפוכה, להיות בנעלי האם ולהבין כמה קשה להיות נוכחת עבור ילדייך כשאת בעצמך נשמה מורעבת, כי גם את לא קיבלת בילדותך הזנה נפשית ראויה.


בתום התקשור הדס היתה מוצפת רגשות. זה לא היה מה שהיא ציפתה לשמוע.

חשבתי שיגידו לי שהיינו יחד בגלגול קודם והיא התעללה בי גם שם, ועכשיו היא קיבלה הזדמנות לתקן את זה, ולהיות אמא טובה אלי, והיא מפספסת בגדול. לא העליתי על דעתי שזה בדיוק הפוך!

אני מבינה עכשיו כל-כך הרבה דברים על עצמי. יש לי חמישה ילדים, ועם כל אחד מהם אני תמיד מקפידה לעשות זמן איכות אחד-על-אחד. לוקחת כל אחד בנפרד לבית קפה, אנחנו יושבים יחד ומשוחחים. תמיד היה נורא חשוב לי לראות אותם, להקשיב להם, לתת להם את כל מלוא תשומת הלב שלי והאהבה שלי. אני מבינה שדרכם אני מתקנת ומשלימה את השיעור, את מה שלא עשיתי אז, כשהייתי אמא מותשת.


כעבור כמה ימים קיבלתי עדכון מהדס.

ביקרתי את אמא, והפעם באתי נקיה, בלי כעס, אפילו עם המון חמלה. בכיתי הרבה לפני שבאתי אליה. הקשבתי להקלטה של התקשור שלנו וזה הציף בי שוב את הכל. בכיתי על גוון ומרי, בכיתי עלי ועל אמא שלי. אבל הדמעות כאילו ניקו אותי, הם שטפו ממני את כל המחשבות האובססיביות שהיו לי עליה, על כל מה שהיא לא היתה ולא עשתה בשבילי, חשבונות של שנים. וכשבאתי אליה היה משהו חדש באוויר. היה נקי, כמו אחרי הגשם הראשון ששוטף את כל האבק והאובך של הקיץ. אני לא יודעת אם אי-פעם נהיה קרובות, אבל לפחות אני משוחררת מהמרירות שסחבתי כל השנים.


* * *


בתקופה שבה הקולקטיב היהודי עסוק בנושא הסליחה, רציתי להאיר זווית נוספת בנושא.

סליחה היא אקט שאנחנו בוחרים בו, כדי לשחרר את עצמינו מהעול הרגשי של הכעס והפגיעה.

יש בכך אמת גדולה והרבה חסד. הרי כשאנחנו מחזיקים בלב כעס על מישהו ולא סולחים לו, אנחנו מענישים את עצמינו. ברור שהדבר הנכון לעשות, לטובתנו האישית, זה לשחרר ולסלוח. הבעיה היא, שזוהי בחירה שקל לרצות, אבל קשה לבצע. מי לא רוצה למחוק את הלוח, לשכוח ודי? אבל הרגש כל-כך חזק, הזיכרון לופת אותנו מבפנים, וכמה שננסה ונשתדל ונרצה, זה פשוט לא משתחרר לנו.

הרחבת הפרספקטיבה בכלים רוחניים יכולה לעזור בדיוק בנקודה הזו.

קבלת תקשור ובו מידע על הרקע הנשמתי שלנו עם האדם שאתו קשה לנו, יכולה לשחרר מטען רגשי עצום, כפי שקרה להדס. אך גם אם לא הולכים לתקשור ולא מקבלים את המידע השלם על הסיטואציה, עצם ההבנה שהדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים, יכולה לעזור לנו לשחרר.

אם יש בחיי מישהו או משהו שקשה לי לשחרר ולסלוח עליו, אני יכולה להגיד לעצמי:

מה שקרה לי עם האדם הזה, זו רק תמונה חלקית. הראיה שלי מוגבלת לכאן ולעכשיו. מחוץ למגרש ההווה יש כל-כך הרבה נסתר! אין לדעת מה קרה בין הנשמות שלנו בגלגולים קודמים, וקרוב לודאי שמה שקרה בינינו בגלגול הזה היה צריך לקרות, לטובתנו העליונה. הנשמות שלנו בחרו בזה, טרם לידתנו. יש לנו חוזה-נשמה, ומאחוריו יש כוונה מוצדקת וטובה. גם אם לא ידועה לי הסיבה, ולא ידועה לי התמונה המלאה, עצם ההבנה שיש כזו תמונה, כבר מרגיעה את עוצמת הכאב, ומאפשרת לי לשחרר ולסלוח.


הצעה לטקס שחרור פנימי

שבו בשקט עם עצמכם. עצמו עיניים וחשבו על אדם או מקרה שלגביו אתם רוצים לשחרר ולסלוח.

הטקס מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות.

אמרו בלב:

אדם/מקרה יקר, אני בשל לשחרר אותך מהמקום שאתה תופס בתוכי.

אני מבין ומקבל את העובדה שהתמונה הגלויה לי כרגע, היא חלקית בלבד.

הנשמות שלנו בחרו מראש לחוות את ההתרחשות הזאת, מסיבות שלא ידועות לי, אך ברור שהן טובות.

יכול להיות שיש לנו חוזה-נשמה ללמד אחד את השני שיעור חשוב. יכול להיות שבעבר הנשמתי שלנו היו לנו חוויות משותפות שבגללן היה צריך לקרות עכשיו מה שקרה. יכול להיות שמה שקרה בינינו סוגר מעגלים פתוחים מעברנו הנשמתי המשותף.

המידע הזה לא ידוע לי, אך ברור לי שיש רקע, ושהוא מוצדק ונכון. אני מרחיב את הפרספקטיבה שלי ובוחר לראות את התמונה הרחבה.

אני סומך על היקום ועל הבורא, שאם כל זה קרה, היתה לכך סיבה נשמתית מצוינת.

כל מה שקורה לי וכל מה שקורה עם אנשים אחרים בחיי, גם מה שלא נעים, קורה תמיד לטובתי העליונה, ולטובת מסע הנשמה שלי. לכן, ברור לי שגם מה שקרה כאן, הוא לטובתי העליונה.

אני שמח על הזכות לממש את הקארמה עם האדם הזה, ומודה ליקום על השיעור הנשמתי שלמדתי אתו. אני שמח שהמעגל הזה הושלם, וכעת אני משחרר את האדם/המקרה הזה מהשדה האנרגטי שלי.

דמיינו את האדם או המקרה (או הכעס או הכאב) מתרחק מכם, צף גבוה אל השמים כמו בלון הליום, מתרחק עוד ועוד עד שנעלם.

אפשר לחזור על הטקס הזה מספר פעמים, עד שמרגישים שחרור מלא ושלוה פנימית.

כל תהליך השלמה כזה מוריד מאתנו משקולת שאנחנו סוחבים שלא לצורך.

בואו נהיה קלים ונקיים.


באהבה תמיד,

אפרת




Comments


להרשמה לאתר וקבלת עידכון על פוסטים חדשים

תודה על ההרשמה

bottom of page