ריפוי לכאב לא שגרתי

יש לי בעיה ממש מוזרה, היא מכריזה בתחילת הפגישה.

שמה לירון, בת שלושים, אמא לשני ילדים קטנים. שיער שחור, ארוך וחלק גולש על כתפיה.

מה כל-כך מוזר? אני שואלת.

לירון נאנחת. כבר הרבה שנים יש לי כאבים איומים בקרקפת, בשורשים של השיער. כאבי תופת. זה משבית אותי לגמרי, ואין שום דרך להקל על הכאב. הלכתי לרופאים, אף אחד לא יודע מה זה, למה זה קורה ומה לעשות. פשוט הזיה.

אני עוצמת עיניים, מלאה סקרנות, פותחת ערוץ ומבקשת הדרכה עבור לירון.

תפוחי-אדמה, אומרים לי הצוות הרוחני. זה בגלל תפוחי האדמה.

איזה תפוחי אדמה? אני שואלת בפליאה.

אני נזרקת מיד לתוך סצנה סוערת. מישהו כועס עלי מאד. הוא צועק עלי. זה האדון שלי.

אני משרתת. אני חיה באחוזה גדולה באנגליה, בסוף ימי הביניים. יש לי תלבושת של משרתת. השיער שלי אסוף, מתוח לאחור בקוקו חזק, שאף שערה לא תבצבץ. האדון שלי רגזן וזעפן, הוא אף פעם לא מרוצה. הוא מתעמר בי ובכל המשרתים והמשרתות. הוא מציב סטנדרטים קפדניים, בלתי אפשריים למימוש, ואז מעניש אותנו כשאנו נכשלים לעמוד בהם.

הוא כמו הר געש, בכל רגע יכול להתפרץ. חיינו מתנהלים בחרדה תמידית, אנחנו כל הזמן בכוננות-מתקפה. כל דבר קטן יכול להקפיץ לו את הפיוז, אבל מה שהכי מרגיז אותו זה כשאני מגישה לו תפוחי אדמה, והם לא בדיוק כמו שהוא אוהב.

בכל פעם שמגיע תור תפוחי האדמה להיות מוגשים אל השולחן, אני נושאת את המגש בידיים רועדות, פוסעת אל השולחן בצעדים מהוססים, מוצפת אימה מהתגובה הצפויה.

והפעם הוא ממש רותח מזעם. אני רואה אותו, לבוש בהידור, שמן ומפונק, עם שיער שמנוני מסורק הצידה, פניו ורדרדים ונפוחים, סינר על חזהו, יושב אל שולחן האוכל. הוא טועם בטקסיות רבה מתפוחי האדמה, ואז פרצופו מאדים. הוא מטיח את הקערה לרצפה בזעם, תפוחי האדמה מתפזרים לכל עבר, ולי ברור שהפעם אני הולכת למות.

הוא תופס אותי חזק בקוקו האסוף וגורר אותי, כשהוא צועק ומגדף. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, נגררת אחריו משערי שלפות בידו, כאובה וחסרת ישע, הקרקפת שלי בוערת, עוד רגע הוא יתלוש את כל השיער מעל ראשי.

הנזיפה מסתיימת ואני הולכת לדרכי, עד לארוחה הבאה, עד לקערת תפוחי האדמה הבאה שאיאלץ להגיש לו.

הצוות הרוחני מסביר ללירון:

בכל פעם שאת אוכלת תפוחי אדמה, משהו בזיכרון הנשמתי שלך מתכווץ מכאב. הטריגר הזה הוא שמפעיל את הכאב בקרקפת, שם אגור הזיכרון הטראומטי מהגלגול הקודם שלך כמשרתת. כל זה קורה לא כדי לגרום לך סבל מחדש בגלגול הזה, אלא כדי לעורר אותך לנקות אחת ולתמיד את הטראומה ההיא מהזיכרון הנשמתי שלך.

התהליך פשוט וקל לביצוע. בכל פעם שכואב לך בקרקפת, וכן בכל פעם שאת אוכלת תפוחי אדמה, עצמי עיניים, קחי כמה נשימות עמוקות, ודמייני את עצמך שם, בסצנה ההיא, בזהות של המשרתת ההיא. תראי את עצמך צועדת אל שולחן האוכל הגדול, אל האדון שיושב שם ומחכה, בידייך מגש עם תפוחי אדמה. את מגישה לו את הצלחת, הוא טועם, מתמוגג ושמח, משבח אותך ומודה לך על התבשיל הטעים. סוף חדש וטוב לסיפור.

אני פוקחת את עיני בתום התקשור.

לירון בתדהמה. גם אני. זו ללא ספק אחת ההזכרויות המוזרות שיצא לי לחוות כמתקשרת. כאבים בקרקפת בגלל תפוחי אדמה?...

אבל אני כל-כך אוהבת תפוחי אדמה! לירון מקוננת.

אני מרגיעה את לירון, ברגע שתנקי את המטען הנלווה לתפוחי אדמה בזיכרון הנשמה שלך, הם לא יגרמו לך כאבים שוב.

כשלירון מתארגנת ליציאה, אני נאלצת להודות ביני לביני, שממש לא בטוח שזה יעבוד. הסיפור כולו מוזר בעיני. ספקות עתיקים, של תחילת דרכי כמתקשרת, צפים ועולים. אולי הכל הזיה? אולי דמיון התסריטאית ההיפר-אקטיבי שלי השתלט על הפגישה וסחף אותי לחופי הפנטזיה? מה הקשר בין תפוחי אדמה לכאבים בשורשי השיער? אולי זה בכלל לא יעבוד? ואולי לירון תזלזל בסיפור הזה, ולא תעשה את התרגילים? ואם הכאבים לא יעברו לעולם?

שילחתי את לירון לדרכה ותפילה בלבי, בבקשה, בבקשה תעשו שזה יעזור.

לירון החליטה לתת צ'אנס לריפוי והתמידה בתרגילים שקיבלה מהצוות הרוחני.

מאז חלפו כמה שנים. הכאבים בקרקפת נעלמו כליל, ולא שבו.

ואני למדתי שיעור חשוב, לסמוך תמיד על המידע שמגיע דרכי בשידור, לא משנה כמה הוא נשמע מוזר לשכל האנושי שלי. הצוותים הרוחניים יודעים מה הם עושים.

חליפת ריפוי בתפירה אישית

בתרבות שבה הורגלנו לחשיבה תבניתית, שבה לכל סימפטום יש תרופה אחידה, קצת מוזר להתרגל לרעיון שאת הריפוי מתאימים לאדם ולא לסימפטום שממנו הוא סובל.

יכולים להיות עשרה אנשים עם סרטן, שברפואה המדעית יקבלו טיפול זהה, ובסופו חלקם יחלימו וחלקם לא. בראיה רוחנית, לכל אחד מהם יש סיפור אחר, סיבה אחרת להיווצרות המחלה ולכן גם ריפוי אחר.

המקרה של לירון מדגים באופן קיצוני את הספציפיות של הריפוי הרוחני. אין שיטה אחת לכולם, אין תרופה אחת לכל מחלה. יש סיפור אחד של נשמה אחת וריפוי אישי מדויק, תפור למידותיה, שמטפל בשורש החולי ולא בסימפטומים.

ריפוי מחוץ לתבנית

ריפוי רוחני הוא לא רק תפור למידות האישיות של כל נשמה, אלא גם נותן מענה באזורי הדמדומים של התופעות הבלתי-מוסברות, של הסימפטומים המוזרים שלרופאים אין מושג איך לגשת אליהם.

אנו לא בזים חלילה לרפואה הקונבנציונאלית רק בגלל שיש דברים שנמצאים מחוץ לקופסא שלה ואין לה תבניות לטפל בהם, כמו הכאבים המוזרים של לירון. אנו מלאים תודה לרפואה המדעית על כל הנסים והנפלאות שהיא מחוללת, ובנוסף פונים לאפיק הרוחני כדי לרקוח לעצמנו תמהיל אישי מדויק לריפוי נשמתי עמוק ושורשי.

בתפילה לרפואה שלמה ומותאמת אישית לכל אחד ואחת,

באהבה תמיד,

אפרת